יצא לכם פעם לחשוב שהייתם רוצים להיות קרובים מאוד לה׳, ממש כמו הכהן הגדול, אבל חשבתם שזה בלתי אפשרי כי לא נולדתם למשפחה של כוהנים? התורה מגלה לנו סוד מיוחד: כל איש ואישה יכולים לבחור להיות קדושים מאוד, מבחירה חופשית! אדם שמקבל על עצמו את ההחלטה הזו נקרא נזיר. המילה הזו באה גם מהמילה נזר, שזה כתר, כי הנזיר כאילו נושא על ראשו כתר של קדושה אלוהית. כשאדם מחליט להיות נזיר, התורה אומרת שהוא יפליא לעשות זאת, כי זהו באמת מעשה פלאי ומיוחד לעזוב קצת את ענייני העולם הזה רק כדי להתקרב לה׳, מתוך אהבה ולא מתוך כעס.
לפעמים, כשאדם רואה אנשים אחרים עושים טעויות גדולות וחוטאים, הוא מבין שהוא חייב לשמור על עצמו. לכן, הדבר הראשון שהנזיר עושה הוא להתרחק לגמרי מיין, כי יין עלול לבלבל את המחשבה ולגרום לאדם לעשות דברים לא טובים. הנזיר לא אוכל שום דבר שקשור לענבים, אפילו לא את הקליפה או החרצנים. דרך ההרחקה הזו אנחנו לומדים שכדי להישמר מחטאים, כדאי להתרחק לא רק מהדבר הרע עצמו, אלא אפילו מדברים שרק קרובים אליו או מזכירים אותו.
בנוסף, הנזיר לא מסתפר, אלא משאיר את השיער שלו גדל פרע. במקום לעמוד מול המראה ולהתגאות ביופי החיצוני שלו, הנזיר מתמקד בענווה ובמחשבות על ה׳. השיער הארוך הופך להיות מעין כתר פיזי שמראה שכל המחשבות שלו מוקדשות לה׳. הדבר השלישי הוא שהנזיר שומר על עצמו טהור ולא מתקרב למתים, אפילו לא לקרובי משפחה אהובים. מכיוון שהכתר של ה׳ מונח על ראשו, הוא מחובר לגמרי לחיים ולא ראוי שייפגש עם המוות.
כשנגמרת התקופה המיוחדת הזו, הנזיר מביא קורבנות לה׳, ואחד מהם הוא קורבן חטאת שנועד לכפר על חטאים. אבל למה הוא צריך להביא קורבן כזה? הרי הוא עשה דבר נפלא! המפרשים מסבירים שברגע שהנזיר עוזב את המצב הקדוש הזה וחוזר לחיים הרגילים, זו נחשבת ירידה קטנה, כי היה ראוי שיישאר קרוב כל כך לה׳ כל חייו. בסוף התהליך, הנזיר מגלח את שערו ושם אותו בשמחה באש של אחד הקורבנות האחרים. תקופת הנזירות אולי נגמרה, אבל הרושם והקדושה שהוא אסף לתוך הלב שלו יישארו טבועים בו לתמיד.