יצא לכם פעם להחליט שאתם לא נוגעים במאכל האהוב עליכם במשך תקופה שלמה? זה דורש המון כוח רצון. כשאדם בוחר להיות נזיר, הוא מקבל על עצמו התנתקות מוחלטת מענבים ומכל מה שמכינים מהם. התורה מדגישה שהאיסור הזה נמשך כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ, כלומר לא רק בימים שהוא קבע מראש, אלא עד שהוא מסיים לגמרי את תהליך הטהרה שלו, מביא קורבנות ומגלח את השיער. לאורך כל הזמן הזה אסור לו לאכול או לשתות מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן, שזה אומר כל דבר שגדל על עץ הגפן שממנו מכינים יין.
כדי להראות עד כמה ההתרחקות הזו צריכה להיות מושלמת, התורה מפרטת שאפילו החלקים הפחות טעימים של הענב אסורים, מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג. החרצנים הם הגרעינים הפנימיים של הענב, והזג הוא הקליפה החיצונית שלו. בדרך כלל אנשים לא אוכלים רק קליפות או גרעינים כי זה לא טעים, אבל לנזיר אסור לאכול אפילו אותם. גם ענבים קטנים, חמוצים ופגומים שמעולם לא הבשילו בשמש אסורים עליו לגמרי. למה התורה דורשת התרחקות כל כך גדולה? כדי ללמד אותנו שיעור חשוב: כשאנחנו רוצים להישמר מלעשות דברים לא טובים, הדרך הכי טובה היא פשוט להתרחק מהם כמה שיותר, ממש כמו שהנזיר מתרחק מכל חלק וחלק של הענב.