החלטתו של הנזיר להקדיש את עצמו לה' מרוממת אותו למצב של קדושה עמוקה, המשנה את יחסו לעולם החומרי ומרחיקה אותו מהסמל המובהק ביותר של השבריריות האנושית – המוות. הגבלה מוחלטת זו [ביאור שטיינזלץ] יוצרת הקבלה מרתקת בין הנזיר לבין הדרגות הגבוהות ביותר של הכהונה.
באמצעות הפרישות מתענוגות העולם, הנזיר מבקש להתנתק מהחומר ומחסרונותיו. משום כך, הוא מוזהר שלא להיטמא למת, המייצג את שיא החידלון החומרי, אף על פי שאינו מוזהר מפני טומאות אחרות כגון צרעת או זיבה [רלב"ג]. ההתרחקות מהמוות משקפת התמסרות לחירות מוסרית ולחיים, בניגוד לכורח הפיזי ולחוסר החירות שהמוות מייצג. סביבתו של הנזיר הופכת למעין משכן של חיים, המנוקה לחלוטין מכל מגע עם המוות [רש"ר הירש]. יתרה מכך, הרחקה זו מונעת טעות אופטית בקרב הרואים: אם תשרה שכינה על הנזיר בזכות קדושתו, ההתרחקות מקברים תבטיח שהבריות לא יחשבו בטעות שהוא משיג את כוחותיו באמצעות דרישה אל המתים [קיצור בעל הטורים].
על ידי נזירותו, האדם רוכש בהדרגה קדושה הדומה לזו של הכהנים. תחילה הוא מתעלה למדרגת כהן הדיוט שאסור לו להיטמא למתים, אך בסופו של תהליך הוא מגיע למעלתו הרמה של כהן גדול, שאסור לו להיטמא אפילו לקרוביו מדרגה ראשונה, שכן נזר אלוהיו על ראשו [ספורנו, אלשיך, רש"ר הירש].
מבחינה לשונית, המילה הַזִּירוֹ היא שם פועל בבניין הכבד [אבן עזרא, אבי עזר]. התורה פותחת כאן עניין חדש במילים כׇּל־יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' כדי להדגיש שדיני טומאת מת חמורים ושונים מהותית מאיסורי שתיית יין ותגלחת, שכן טומאה סותרת ומבטלת את כל ימי הנזירות שנשמרו עד כה [מלבי"ם]. ניסוח זה מלמד גם שאין הבדל בהלכות אלו בין נזיר סתם לבין נזיר שפירש מראש את משך זמן נזירותו [העמק דבר]. עם זאת, ההדגשה על כך שהנזיר מפריש את עצמו ממעטת נזירות מסוגו של שמשון הגיבור, שהוקדש על ידי מלאך, ולכן היה מותר לו להיטמא למתים [מלבי"ם].
הצירוף עַל־נֶפֶשׁ מֵת דורש ביאור, שכן המילה עַל משמעותה כאן "אצל" או "בסמוך" למת [חזקוני]. השימוש במילה "נפש" מעורר שאלה, שהרי הנפש או האישיות האנושית אינה מתה. אלא, הגוף המת משמש כתזכורת פיזית לאישיות ששכנה בו בעבר, והתורה נמנעת מליצור רושם מוטעה שהנפש עצמה היא שמטמאת [רש"ר הירש]. גישה אחרת מסבירה שהמילה "מת" משמשת כאן כתואר לנפש, או שחסרה בפסוק המילה "גוף", והכוונה היא לגוף מת של נפש [אבן עזרא]. בנוסף, מכיוון שהמילה "נפש" לבדה עשויה להתפרש גם כנפש בהמה, התורה הוסיפה את המילה "מת" כדי להבהיר שמדובר בטומאת אדם בלבד [הכתב והקבלה, מלבי"ם].
התורה בחרה להשתמש בביטוי לֹא יָבֹא במקום לכתוב "לא יטמא", כדי לרמוז ספציפית לכניסה לאוהל או למבנה שבו מונח המת [רש"ר הירש, הכתב והקבלה, מלבי"ם]. דיוק לשוני זה חושף הבחנה הלכתית חשובה: האיסור חל דווקא כאשר המת מונח באוהל במקום משומר ומכובד. לעומת זאת, אם מדובר ב"מת מצווה" – גופה המוטלת בביזיון בשדה פתוח ללא איש שיקבור אותה – הנזיר אינו מוזהר מלבוא אליה, ומותר (ואף חובה) עליו להיטמא כדי לטפל בה [הכתב והקבלה].