במדבר, פרק ו׳, פסוק ו׳

במשך כׇּל־יְמֵי הַזִּירוֹ לַה', תקופה שבה הנזיר מפריש את עצמו ומתעלה בהדרגה לקדושה הדומה למעלת הכהונה, הוא נדרש להתרחק מן המוות המייצג חוסר חירות וחידלון חומרי. משום כך חל עליו איסור להימצא בסמוך, כלומר עַל, גופת אדם, המכונה כאן נֶפֶשׁ מֵת כדי להזכיר את האישיות ששכנה בגוף ולהבהיר שמדובר בטומאת אדם בלבד. התורה קובעת כי הנזיר לֹא יָבֹא אל תוך אוהל או מבנה שבו מונח המת, אולם איסור זה אינו חל על מת מצווה המוטל בשדה שאין מי שיקבור אותו. הרחקה מוחלטת זו הופכת את סביבתו של הנזיר למשכן של חיים, מונעת את ביטול ימי הנזירות שכבר נשמרו, ומוודאת שהבריות לא יחשבו בטעות שכוחותיו הרוחניים נובעים מדרישה אל המתים.