במדבר, פרק ו׳, פסוק ז׳

הקדשתו של הנזיר לה' מעלה אותו לדרגת קדושה כשל כוהן גדול, האוסרת עליו לחלוטין מגע עם המוות אפילו עבור קרובי משפחתו מדרגה ראשונה. התורה מפרטת לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ כדי ללמד שדווקא לָהֶם הוא לֹא יִטַּמָּא, אך הוא מחויב להיטמא כדי לקבור מת מצווה שאין מי שיקבור אותו, אפילו אם הנזיר הוא גם כוהן או נמצא בדרכו לקיים מצוות חמורות. המילה בְּמֹתָם מדייקת שהאיסור חל רק על טומאת מת, ולכן מותר לו להיטמא לקרוביו כשהם חיים וסובלים מטומאות אחרות, ואף להשתתף בהספד כל עוד הסובבים ישמרו עליו ממגע במת. הניתוק מהמוות נובע מן ההסבר כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ, שכן שערותיו הארוכות משמשות ככתר המעיד על שחרורו מתאוות העולם ועל התמסרותו הבלעדית לאל חיים.