במדבר, פרק ו׳, פסוק כ״א

סיום תקופת הנזירות הוא תהליך של היזדככות והתקרבות לה', המחייב את הנזיר להביא מערכת קרבנות קבועה. הקביעה זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר אֲשֶׁר יִדֹּר קָרְבָּנוֹ לַה' עַל נִזְרוֹ מלמדת שעצם הנדר מחייב אוטומטית בהבאת קרבנות החובה בשלמותם, ומונעת כל אפשרות לקבלת נזירות חלקית. מכיוון שקרבנות אלו קבועים לכולם, המילים מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ מורות לנזיר להוסיף קרבנות נדבה כפי יכולתו הכלכלית, או מדגישות שעליו לממן את חובתו מכיסו הפרטי. ההוראה כְּפִי נִדְרוֹ אֲשֶׁר יִדֹּר כֵּן יַעֲשֶׂה עַל תּוֹרַת נִזְרוֹ מחייבת להקריב את כל הקרבנות הנוספים שנדר, כאשר קיימת מחלוקת אם תוספות אלו מעכבות את סיום הנזירות ושתיית היין או נותרות כנדבה רגילה. קדושה זו של הנזיר והבדלתו מן היין משוות אותו למדרגת כהן, ולכן פרשת ברכת כהנים מופיעה בסמיכות מיד לאחר מכן.