במדבר, פרק ו׳, פסוק ט״ו

עם סיום תקופת הנזירות וחזרתו לחיים הרגילים, הנזיר מודה לה' ומביא עמו וְסַל מַצּוֹת המכיל שני סוגי לחמים העשויים סֹלֶת. בסל מונחות עשר חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן ועשרה וּרְקִיקֵי מַצּוֹת, שהם לחמים דקים מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן, כאשר פשטותם והיעדר החמץ מסמלים התרחקות מתחבולות אנושיות והכרה כי קדושה אינה דורשת מותרות. לבסוף מדגישה התורה את החובה להביא גם את וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם, שהם מנחת הסולת ונסכי היין הרגילים הנלווים לקרבנות העולה והשלמים שלו. אזכור מפורש זה בא להבהיר כי סל הלחמים המיוחד של הנזיר אינו מחליף את חובת הנסכים השגרתית.