במדבר, פרק ו׳, פסוק י״ז

תהליך טהרתו של הנזיר מגיע לשיאו בשילוב ייחודי של קורבן, לחם ונסכים, המבטאים יחד התמסרות מוחלטת לה'.

הפועל יַעֲשֶׂה מתפרש בקרב המפרשים בעיקר כפעולת השחיטה של קורבן השלמים. פעולה זו דורשת כוונה מדויקת: על הכהן לשחוט את האיל לשם קורבן שלמים ולשמו של הבעלים הספציפי, שכן מחשבה לא נכונה בשעת השחיטה עלולה לפסול את הקורבן [תורה תמימה, שפתי חכמים, מזרחי]. מעבר לכך, השימוש במילה יַעֲשֶׂה מרמז על פעולה נוספת המתרחשת בסמוך לשחיטת הקורבן וזריקת דמו, והיא תגלחת שערותיו של הנזיר [תורה תמימה, העמק דבר].

הביטוי עַל סַל הַמַּצּוֹת אינו מתאר פעולה פיזית של שחיטת הקורבן מעל הסל, אלא מצביע על קשר רוחני והלכתי ביניהם [גור אריה, מזרחי]. הפרשנים מסכימים כי משמעות הביטוי היא ששחיטת האיל נעשית על מנת לקדש את הלחם שבסל. פעולת השחיטה היא זו שיוצקת את הקדושה אל תוך המצות, ואם האיל נשחט שלא לשמו, גם הלחם אינו מתקדש [רש"י, תורה תמימה]. מבחינה רעיונית, האיל מייצג את קיומו ורכושו של האדם. שחיטתו מבטאת התמסרות נטולת אנוכיות לה', ומלמדת שקדושת "לחם חוקנו" והשפע החומרי שלנו מותנית בנכונות למסור את כל ישותנו לבורא [רש"ר הירש].

בסיום, הכתוב מציין כי הכהן מכין אֶת מִנְחָתוֹ וְאֶת נִסְכּוֹ. המפרשים מדגישים כי מנחה ונסכים אלו שייכים לאיל עצמו, ולא לנזיר באופן כללי [רש"י, גור אריה]. אזכור הנסכים דווקא בהקשר של קורבן השלמים נועד ללמד כלל הלכתי: רק קורבנות עולה ושלמים, שהם קורבנות הבאים בנדבה, טעונים נסכים, בניגוד לקורבן חטאת שאינו מלווה בהם [מזרחי, משכיל לדוד, גור אריה, שפתי חכמים].

חלוקת התפקידים בשלב זה מעניינת: בעוד שהנזיר עסוק בתגלחת שערו ובבישול בשר השלמים, הכהן הוא זה שלוקח על עצמו את הכנת תערובת המנחה והנסכים [העמק דבר]. מנחת הסולת הבלולה בשמן ונסך היין המוקרבים למזבח, מסמלים את השאיפה שכל קיומנו הארצי, רכושנו ושמחת החיים שלנו, יוקדשו ויהפכו כלי לביצוע רצון ה' בעולם [רש"ר הירש].