פסגת תהליך הטהרה של הנזיר ויציאתו מתקופת הפרישות חזרה אל החיים הרגילים, מלווה בטקס הקרבה ייחודי. בטקס זה, בניגוד לקרבנות רגילים, הנזיר עצמו הופך לחלק פעיל ומרכזי בתהליך ההנפה, דבר המבטא את הקדשת גופו ומעשיו לה'.
הפעולה הראשונה בטקס היא וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר ברגל הקדמית של איל השלמים [שטיינזלץ], ובפרט בחלקה העליון, המהווה סמל לכוח ועשייה [רש"ר הירש]. דעה ייחודית מציעה כי מדובר דווקא בזרוע שמאל, כסמל לדחיית מידת הדין והתרחקות מתאוות העולם [שפתי כהן]. המילה בְּשֵׁלָה נכתבה בלשון נקבה משום שהמילה "זרוע" היא בנקבה [חזקוני], ומשמעותה היא שהכהן לוקח את הזרוע רק לאחר שהיא מבושלת לגמרי [רש"י, אבן עזרא], אך עליה להישאר שלמה ולא להתפרק לחלקים בתוך הסיר [גור אריה].
הביטוי מִן הָאַיִל מעורר מחלוקת מרתקת בין הפרשנים לגבי אופן הבישול. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהזרוע התבשלה יחד עם כל שאר בשר האיל, ורק לאחר הבישול חתכו והפרידו אותה ממנו [תורה תמימה, רלב"ג, מזרחי]. תיאור זה מעורר שאלה הלכתית עצומה: הזרוע מיועדת לכהן ואסורה באכילה לזרים, ואילו שאר האיל מיועד לאכילת הנזיר. כיצד ניתן לבשל אותם יחד מבלי שהבשר המותר יבלע טעם מהבשר האסור? מתוך פסוק זה לומדים הפרשנים את יסוד ההלכה של "ביטול בשישים". מכיוון שהזרוע מהווה רק אחד משישים מכלל בשר האיל, טעמה בטל ברוב והבשר נשאר מותר לאכילה לנזיר [שפתי חכמים, מזרחי, רלב"ג]. מעבר לפן ההלכתי, יש בכך אמירה רוחנית: הנזיר הגיע למעלת קדושה כה גבוהה, הדומה לקדושת הכהונה, עד שמה שבדרך כלל מותר רק בדיעבד (ביטול איסור לכתחילה), הותר לו לעשותו לכתחילה [העמק דבר].
מבחינה רעיונית, העובדה שהכהן מקבל את הזרוע כשהיא כבר מבושלת ומוכנה לאכילה, הופכת את הקרבן לסעודה משותפת של הנזיר והכהן. הדבר מלמד את הנזיר שגם כשהוא חוזר ליהנות מפירות עמלו ומכוחו האישי (הזרוע), עליו לזכור להקדיש חלק מכך לתמיכה בתורה ובמייצגיה [רש"ר הירש]. בנוסף, הזרוע מסמלת את היד החזקה שנדרשת מהאדם כדי לכבוש את יצרו [צרור המור].
לאחר מכן לוקח הכהן וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד. ההדגשה על המילים אַחַת ו-אֶחָד באה ללמד שהלחמים חייבים להיות שלמים לחלוטין, ואם נפרסו או נחסרו – הם פסולים [תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם]. המצה מסמלת את החירות ואת הניקיון מ"שאור שבעיסה" שהוא יצר הרע, והרקיק הקטן רומז לכך שהאדם לא צריך לפרוש מהעולם לחלוטין, אלא ליהנות ממנו במידה מועטת ומדויקת לשם קיום גופו [צרור המור].
השלב הבא הוא וְנָתַן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר. הנחת הקרבנות על ידיו של הנזיר לשם תנופה נוהגת באופן שווה אצל גברים ונשים שקיבלו עליהם נזירות [תורה תמימה]. פעולה זו ממחישה כי כפות ידיו של הנזיר עצמו, ויחד איתן כל גופו, נעשים כעין קרבן המוקדש לה' [שטיינזלץ].
הפסוק נחתם במילים אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרוֹ. המילה נִזְרוֹ מתייחסת לשיער ראשו הקדוש של הנזיר [אבן עזרא, שטיינזלץ]. ציון הזמן בא ללמד על סדר הפעולות המדויק: אסור לנזיר להביא את קרבנותיו ולהניפם לפני שגילח את שיערו [מלבי"ם]. שיער זה נשרף באש שתחת סיר הבישול של בשר האיל. שילוב זה של השיער (המסמל את מותרות הגוף) עם זבח השלמים, מלמד שעל האדם לרתום אפילו את הכוחות החומריים ביותר שלו לעבודת ה' [רלב"ג]. יתרה מכך, התנופה נעשית רק לאחר הגילוח כדי ללמדנו מסר חברתי-דתי עמוק: רק כאשר הנזיר מסיר את סממן הבדידות שלו וחוזר להשתלב בתוך החברה, מעשיו וכוחו מקבלים את משמעותם המלאה והקדושה ביותר [רש"ר הירש].