קבלת נזירות אינה אקט של סיגוף גופני או עינוי עצמי באמצעות צומות ומכות כמנהג פרישים שונים, שכן אלו ממעטים את כוחו של האדם בעבודת ה' [ספורנו, הכתב והקבלה]. מטרת ההינזרות מן היין היא להכניע את היצר, לשמור על צלילות הדעת ועל מנוחת הנפש, ולהתרחק מן השכרות המבלבלת את השכל ומונעת התעלות רוחנית ונבואה [ספורנו, רש"ר הירש, אם למקרא]. הנזיר, שמדרגתו הרוחנית נחשבת לעליונה ולמעלה מזו של כהן גדול, נדרש להרחיק מעצמו כל דבר המזכיר יין, בדומה לכהן הנכנס למקדש, כדי שיוכל להתקדש ולהתבודד לה' [רבנו בחיי, רש"ר הירש, הכתב והקבלה].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה יַּיִן מתייחסת ליין חדש וחלש, בעוד המילה שֵׁכָר מכוונת ליין ישן וחזק הגורם לשכרות. מנגד, ישנה דעה ולפיה יַּיִן הוא יין המזוג במים, ואילו שֵׁכָר הוא יין טהור ללא תערובת [ספרי, תורה תמימה, הכתב והקבלה, מלבי"ם]. בניגוד לאיסור השתייה החל על כהנים, הכולל לעיתים גם משקאות משכרים אחרים, הפרשנים מסכימים כי איסורו של הנזיר מוגבל אך ורק למשקאות ופירות היוצאים מן הגפן, בעוד שאר משקאות משכרים, כגון שיכר תמרים או תאנים, מותרים לו [תורה תמימה, הכתב והקבלה, נתינה לגר].
הפועל יַזִּיר מבטא פרישה מוחלטת והבדלה. התורה דורשת מן הנזיר להתרחק מן היין הרחקה גמורה, עד כדי כך שנאסר עליו אפילו לסחור ביין או להשתמש בו לצרכי רפואה [תורה תמימה, צפנת פענח]. יתרה מכך, חובת ההינזרות כה חזקה, עד שהיא גוברת אפילו על חובה לשתות "יין מצווה", כגון במקרה שבו אדם נשבע לשתות יין ולאחר מכן נדר נזירות [תורה תמימה, מלבי"ם]. מתוך דרישה זו להרחקה מוחלטת, למדו חכמים את הכלל לפיו על הנזיר להקיף את הכרם ולא להתקרב אליו כלל [העמק דבר].
האיסור על חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר נועד ליצור גדר נוספת. אף על פי שטעמו של היין השתנה כשהחמיץ, האיסור המקורי לא פקע ממנו מאחר שבתחילתו היה יין, ועל הנזיר להתרחק ממנו לחלוטין [רבנו בחיי, אבן עזרא, רלב"ג].
המילה מִשְׁרַת מוסברת על ידי הפרשנים בשני אופנים. יש המפרשים זאת מלשון צביעה וטבילה של דבר בתוך נוזל [רש"י, שפתי חכמים]. אחרים מסבירים זאת על פי השפה הארמית, במשמעות של התרת קשרים ופירוק – כלומר, משקה שבו הענבים הושרו וחלקיהם התפרדו אל תוך המים [רשב"ם, שד"ל, רש"ר הירש].
מתוך ביטוי זה למדו חכמים שני כללים הלכתיים יסודיים הנוגעים לנזיר: האחד הוא "טעם כעיקר" – אם הנזיר שרה ענבים במים עד שהמים קיבלו טעם של יין, המשקה אסור עליו לשתייה אף על פי שאין בו יין ממשי. הכלל השני הוא "היתר מצטרף לאיסור" – אם הנזיר אכל פת לחם מותרת שנטבלה ביין, והכמות המשותפת של הלחם והיין מגיעה לשיעור המחייב עונש, הוא עובר על האיסור [תורה תמימה, בכור שור, חתם סופר, מלבי"ם].
התורה אינה מסתפקת באיסור השתייה, אלא אוסרת גם אכילה של עֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים. המונח לַחִים בא לרבות אפילו ענבי בוסר שלא הבשילו כל צורכם, שכן עדיין יש בהם מעט לחלוחית של פרי [תורה תמימה, צפנת פענח, מלבי"ם]. הפירוט של שני המצבים, לחים ויבשים (צימוקים), מלמד שאף על פי שמדובר באותו מין פרי, הנזיר עובר עבירה נפרדת וחייב עונש על כל מצב של הפרי בפני עצמו [תורה תמימה, מלבי"ם]. בסך הכל, הנזיר מוזהר מחמישה דברים היוצאים מן הגפן: יין, ענבים, צימוקים, חרצנים (הגרעינים) וזג (הקליפה) [רבנו בחיי].