מצוות ברכת כהנים מוגדרת לא רק כהבעת רצון טוב מצד הכהנים, אלא כעבודת קודש של ממש וכצינור שדרכו מועבר השפע האלוהי אל העם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הכהנים אינם מקור הברכה ואינם מברכים בכוחם העצמי; תפקידם הוא לשמש כלי שרת ולהתפלל, ואילו ה' הוא המברך האמיתי [רשב"ם, אברבנאל, רש"ר הירש, נחלת יעקב]. ברכה זו נועדה לעקוף את מידת הדין ולהמשיך חסד ורחמים על כלל ישראל במהירות וללא עיכובים [חומש קה"ת].
מיקומה של פרשיה זו מיד לאחר פרשת הנזיר אינו מקרי. הפרשנים מסכימים כי סמיכות זו באה ללמד שכשם שהנזיר מובדל מן היין, כך הכהן המברך חייב להיות פיכח לחלוטין ואסור לו לברך כשהוא שרוי ביין [הטור הארוך, תורה תמימה, כלי יקר, חזקוני]. בנוסף, שיבוץ הברכה כאן, לאחר תיאור מחנה ישראל ודגליו ולפני היציאה למסעות ולמלחמות, נועד להעניק לעם שמירה רוחנית ופיזית [צרור המור].
הכפילות במילים דַּבֵּר ו-לֵאמֹר מדגישה כי אין מדובר ברשות או במעשה התלוי ברצונם הטוב של הכהנים, אלא במצוות עשה מוחלטת לדורות, שיש בה משום גזירת מלך המבטאת את מעמדם הרם של הכהנים [אור החיים, רמב"ן].
המילה כֹּה מציינת ציווי קפדני על צורת הברכה, שאין לשנות ממנה דבר. מכאן נלמדות ההלכות המעשיות של נשיאת כפיים: הברכה חייבת להיאמר בדיוק בלשון הזו, דהיינו בלשון הקודש, בעמידה, ובנשיאת ידיים כלפי מעלה המורות על ה' שהוא מקור הברכה [רלב"ג, תורה תמימה, רש"ר הירש, שפתי כהן]. כמו כן, הברכה צריכה להיעשות פנים אל פנים, מתוך כבוד, אהבה ואימת הציבור [תורה תמימה, חתם סופר].
המילה אָמוֹר מנוסחת בצורת מקור (בדומה ל"זכור" או "שמור"), צורה דקדוקית המורה על פעולה תמידית ומתמשכת [רש"י, מזרחי, גור אריה]. הפרשנים מדגישים כי המילה נכתבה בכתיב מלא (עם האות וי"ו), כדי ללמד שעל הכהנים לברך לא בחיפזון ובבהלה, אלא בכוונה גדולה ובלב שלם [רש"י, רבינו בחיי].
מהצירוף אָמוֹר לָהֶם לומדים הפרשנים מספר הלכות יסודיות. ראשית, על הברכה להישמע בקול רם וברור, כקול בינוני של אדם המדבר אל חברו, כדי שכל הקהל – הכולל גם נשים וגרים – ישמע אותה היטב [רש"י, תורה תמימה, צפנת פענח]. שנית, מכאן נלמד הכלל שהכהנים אינם פותחים בברכה מעצמם, אלא שליח הציבור (החזן) צריך להקריא להם את הברכה מילה במילה, והם חוזרים אחריו. הקראה זו מבטיחה שהכהן יתמלא תחילה בשפע הברכה מאת ה', ורק אז יוריק אותה אל העם ככלי מלא [רבינו בחיי, רש"ר הירש, כלי יקר, העמק דבר]. מסיבה זו, כהן אינו עובר על מצוות עשה אלא אם כן קראו לו לברך והוא סירב [פענח רזא, בכור שור, חזקוני].
מאחר שברכת הכהנים נחשבת לעבודת קודש, נדרשת מהכהן הכנה ושלמות. עליו ליטול את ידיו לפני הברכה, ויש מן המפרשים המציינים כי עליו להיות נשוי, שכן אדם ללא בת זוג שרוי בלא ברכה, ומי שאינו שרוי בברכה בשלמות אינו יכול להעביר את הברכה לאחרים [רבינו בחיי, שפתי כהן].