פסגת הברכה המשולשת ניצבת בחיבור האינטימי והעמוק ביותר בין האדם לבוראו. לאחר שהברכות הקודמות עסקו בשפע חומרי, שמירה והארה, חותמת הברכה בהפניית המבט האלוהי הישיר אל האדם, ובהענקת השלמות הפנימית והחיצונית.
הביטוי יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ מתפרש על ידי הפרשנים במספר רבדים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה להארת פנים, הסברת פנים שוחקות ומלאות אהבה, והפניית תשומת הלב האלוהית ישירות אל האדם, בניגוד למצב של הסתרת פנים [רשב"ם, אבן עזרא, חזקוני, תורה תמימה]. נשיאת הפנים מבטאת הענקת מעמד מועדף והשגחה פרטית צמודה המכוונת לאדם [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. יש הרואים בכך ביטוי לקרבה עמוקה שבה האדם הופך למוקד המטרה של ההשגחה בבריאה [רש"ר הירש], וזאת באמצעות הפניית מידות הרחמים כלפיו [העמק דבר]. מנגד, פרשנים אחרים מסבירים את המילה יִשָּׂא מלשון סילוק והסרה, כלומר שה' יכבוש ויסיר את כעסו [רש"י, צאינה וראינה, תורה תמימה], או יסיר את המחיצות והעוונות שהבדילו בין האדם לאלוהים [אור החיים]. פירוש נוסף קובע כי משמעות נשיאת הפנים היא הענקת מתנות כדרך כבוד [בכור שור].
הפרשנים מתמודדים עם סתירה רעיונית: כיצד ה' נושא פנים, והרי בתורה נכתב במפורש שה' "לֹא יִשָּׂא פָנִים"? התשובה המוסכמת היא שאין מדובר בוויתור על חטאים מתוך חנופה או משוא פנים עיוור [רשב"ם, חזקוני]. אלא, מדובר בהנהגה של מידה כנגד מידה. מכיוון שעם ישראל מחמיר על עצמו מעבר לשורת הדין, למשל בכך שאנשיו מברכים את ה' מתוך ענווה והכרת הטוב גם על אכילת כמות מזון מועטת ביותר, כך ה' מתנהג עמם לפנים משורת הדין ונושא להם פנים [תורה תמימה, כלי יקר, חתם סופר]. יש המוסיפים כי נשיאת הפנים שמורה לשלב שלפני חתימת גזר הדין, או שהיא תקפה רק לעבירות שבין אדם למקום, בעוד שבעבירות שבין אדם לחברו אין מחילה עד שהפוגע יפייס את הנפגע [תורה תמימה]. דעה נוספת תולה זכות זו בכך שישראל קיבלו את הדיברות הראשונים ישירות מפי הגבורה, ולכן הם זוכים לשכר ישיר מאת ה' בעולם הזה [אדרת אליהו]. בשל קדושתה ועוצמתה של הברכה, נהגו בעבר שלא לתרגם אותה בציבור, והתרגומים הקדומים הקפידו לנסח אותה באופן של קבלת פני השכינה, כדי להימנע מתיאור פיזי של ה' ולהרחיק את ההגשמה [אוהב גר, נתינה לגר].
הברכה נחתמת במילים וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. הפרשנים מסכימים כי השלום הוא יסוד העולם, והוא הכלי היחיד המסוגל להחזיק את כל הברכות הקודמות; ללא שלום, אין שום נחת או משמעות בעושר, בהצלחה או בשאר ברכות העולם [אור החיים, העמק דבר, חתם סופר]. השלום מתבטא במספר מישורים: במישור הנפשי, זוהי שלמות, שלווה, נחת רוח והסתפקות בחלקו של האדם ללא רדיפה מתמדת אחר מותרות [ביאור שטיינזלץ, חתם סופר]; במישור הפיזי והחומרי, זוהי הגנה מוחלטת מפני אויבים, חיות רעות, פגעים ויצר הרע, לצד שפע חקלאי וביטחון בארץ [אבן עזרא, בכור שור, כלי יקר, רלב"ג]; ובמישור הרוחני, מדובר בהרמוניה מוחלטת עם כלל הבריאה [רש"ר הירש], בשלום הבא מתוך לימוד התורה [תורה תמימה], ובמנוחת נצח מושלמת בעולם הבא [ספורנו].
הבחירה בפועל וְיָשֵׂם ולא במילה "ויתן", מלמדת על פעולה תקיפה והכרחית, שכן השלום אינו תמיד לרוחם של כולם, וה' מטיל אותו לעיתים גם בעל כורחם של מחרחרי הריב [קונטרס חיבה יתירה]. ברמה החברתית, הברכה מביאה שלום ואחדות בין חלקי העם, כפי שמתבטא בשוויון שבין השבטים [צאינה וראינה]. לבסוף, סמיכות פרשיית ברכת הכהנים לפרשת הנזיר באה ללמד שברכות עליונות אלו, ובראשן השלום, מגיעות לאדם היודע לשלוט בעצמו ולפרוש מתענוגות חומריים מופרזים [צאינה וראינה].