אדם שקיבל על עצמו נזירות מקדיש את עצמו לה', וסמלו הבולט הוא שער ראשו. כאשר המוות פורץ אל סביבתו הקרובה וקוטע את רצף טהרתו, התורה מחייבת אותו לגלח את סמל נזירותו שנטמא, ולהתחיל את התהליך מחדש לאחר היטהרות.
הצירוף עָלָיו מפורש בקרב הפרשנים כנוכחות של המת ממש בסמוך לנזיר, כגון שהייה באותו אוהל או תחת קורת גג אחת [רש"י, חזקוני]. מילה זו באה להדגיש כי מדובר בטומאה ודאית וברורה, ובכך היא מוציאה מכלל זה מקרי ספק, כגון "טומאת התהום" – קבר נסתר שהיה טמון באדמה ולא היה ידוע לאיש, אשר אינו סותר את הנזירות בדיעבד [מלבי"ם, צפנת פענח]. מנגד, יש מי שדורש את המילה עָלָיו במשמעות סיבתית: המת מת "בגללו". לפי גישה זו, המוות הפתאומי זימן עצמו דווקא לנזיר זה, משום שנזירותו הראשונית נבעה מפחד יצר הרע ולא הייתה מתוך כוונה שלמה לשם שמים [שפתי כהן].
ביחס לביטוי הכפול בְּפֶתַע פִּתְאֹם, קיימות שתי גישות פרשניות מרכזיות. הגישה האחת רואה בכך מושג אחד המבטא מקרה קיצוני של מהירות, מוות המתרחש כהרף עין מבלי שהנזיר יכול היה להיזהר ולהימלט מן הטומאה [רש"י, רלב"ג, אבן עזרא]. בתוך גישה זו, יש המחלקים את הביטוי כך שבְּפֶתַע מתאר את הפעולה עצמה שהתרחשה ללא סיבה מוקדמת וגלויה, ואילו פִּתְאֹם מתאר את מצבו של הנזיר שלא היה מוכן לקראתה [הכתב והקבלה].
הגישה השנייה מנתקת את המילים ודורשת כל אחת מהן בנפרד כדי להקיף את כל רמות האחריות האפשריות. בְּפֶתַע מתייחס לאונס מוחלט שבו לא הייתה לנזיר כל שליטה, ואילו פִּתְאֹם מתייחס לשוגג, מצב שבו הנזיר לא נזהר כראוי (או להפך, תלוי במסורות המדרש השונות) [רש"י, ברטנורא]. יתרה מזאת, חלק מהפרשנים מדגישים כי הביטוי בא ללמד הלכה חריגה: הנזיר מביא קורבן כפרה וסותר את נזירותו אפילו אם נטמא במזיד ובכוונה תחילה, בניגוד לרוב דיני התורה שבהם קורבן מובא רק על חטא שנעשה בשגגה [רבנו בחיי, תורה תמימה, רש"ר הירש].
הצירוף וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ מלמד שהנזיר היה במצב של טהרה בעת שחלה עליו הנזירות, והמוות קטע מצב זה. בכך הכתוב מוציא מכלל זה אדם שקיבל עליו נזירות בעודו עומד בבית הקברות כשהוא כבר טמא מראש [רלב"ג, תורה תמימה]. הטומאה אינה פוגעת רק בגופו, אלא מחללת את הקדושה ששכנה על ראשו וסותרת את ימי נזירותו הקודמים שיורדים לטמיון [אור החיים]. במישור הרעיוני, אין מדובר רק בטומאה פיזית, אלא בפגם רוחני המבלבל את דבקותו של הנזיר בה' ומעכיר את השמחה שאפיינה את נזירותו [העמק דבר]. כמו כן, הניסוח בלשון נסתר מורה כי איסור הטומאה מוטל על הנזיר עצמו, ולא על גורם חיצוני שעלול לטמא אותו [תורה תמימה].
כאשר הנזיר נטמא, עליו לגלח את שיערו. המילה רֹאשׁוֹ באה ללמד שחובה עליו לגלח את כל שער ראשו מבלי להותיר אפילו שתי שערות, אך מנגד, היא ממעטת שערות אחרות בגופו (כזקן וגבות), שאותן אינו מגלח [תורה תמימה].
פעולת הגילוח מתבצעת בְּי֣וֹם טׇהֳרָת֔וֹ, שהוא היום שבו מזים עליו ממי החטאת. למרות שביום זה טרם נטהר לגמרי ועדיין לא הביא את קורבנותיו, עצם ההזיה נחשבת לתחילת טהרתו [רש"י, מזרחי]. הכתוב מוסיף ומדגיש שזה קורה בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י, כדי להורות שאם לא הוזה במי החטאת ביום השביעי, אינו רשאי לגלח את שיערו [רלב"ג, תורה תמימה]. גילוח זה נועד לבטא את סילוק הנזירות שנפגמה, ולכן הוא מתבצע מיד בשביעי, עוד לפני הבאת הקורבנות ביום השמיני המציינים את פתיחת השלב החדש והטהור [רש"ר הירש]. המילה הכפולה יְגַלְּחֶֽנּוּ החותמת את הפסוק נדרשת כריבוי, המלמד שהגילוח כשר אפילו בלילה, ושאם לא הספיק לגלח בשביעי – יגלח בימים שלאחריו [תורה תמימה, מלבי"ם].