אדם המבקש להתעלות רוחנית מקבל על עצמו נזירות, אך כאשר הוא נטמא במפתיע, התורה מחייבת אותו להביא קורבנות כפרה ומכנה אותו חוטא. ניגודיות זו עומדת במוקד פרשנות הכתוב, הבוחנת את מהות קדושת הנזיר מול חולשותיו.
על פי סדר הקורבנות, וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה, קורבן החטאת קודם לקורבן העולה [רלב"ג]. מטרת הקורבנות היא כפרה מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ. המילה חָטָא מתפרשת כאן לא רק כעבירה, אלא במשמעות של החטאת המטרה ופספוס היעד [דעת זקנים, בכור שור, הדר זקנים]. הצירוף עַל הַנָּפֶשׁ מתייחס כפשוטו לטומאה שנגרמה כתוצאה ממגע או שהייה באוהל עם נפש מת [אבן עזרא, חזקוני, פענח רזא, נתינה לגר]. לאחר הכפרה, וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ, כלומר הנזיר מתחיל מחדש את מניין ימי נזירותו ושערו חוזר להתקדש [רש"י, ביאור שטיינזלץ, ברכת אשר על התורה]. התקדשות זו מתרחשת בַּיּוֹם הַהוּא, וישנה מחלוקת אם הכוונה ליום השמיני שבו מובאים הקורבנות [תורה תמימה, ביאור שטיינזלץ], או ליום השביעי שבו הוא מגלח את שערו [תורה תמימה, מלבי"ם]. מכל מקום, הכפרה וההתקדשות חלות גם אם הנזיר הביא בינתיים רק את קורבן החטאת, שכן הוא העיקר, וטרם הביא את קורבנות האשם והעולה [תורה תמימה, מלבי"ם]. דיני נזירות וכפרה אלו ייחודיים לעם ישראל, ואינם חלים על גויים או כותים [תורה תמימה].
השאלה המרכזית שנידונה בהרחבה היא מהו בדיוק החטא שעליו הנזיר מכפר. הגישה הפשטנית גורסת כי החטא הוא עצם ההיטמאות למת והעובדה שהנזיר לא נזהר מספיק [רש"י, כלי יקר, צאינה וראינה, נתינה לגר]. גם אם הטומאה אירעה באונס מוחלט, הוא עדיין נחשב חוטא [שד"ל, ביאור שטיינזלץ], ויש הסבורים שהתקלה שאירעה לו היא למעשה עונש משמים על עבירה אחרת שעשה בעבר [שד"ל, אבן עזרא]. גישה בעלת גוון מיסטי מציעה כי בשל קדושתו העצומה של הנזיר, כאשר הוא נכנס לביתו של אדם רגיל, מידת הדין בוחנת את עוונותיו של המארח ביחס לנזיר. הדבר עלול לגרום למותו הפתאומי של המארח, ומכיוון שהנזיר שימש כעילה עקיפה למוות, הוא נדרש לכפרה [תולדות יצחק, צאינה וראינה].
אל מול גישות אלו, ניצבת דעתו המפורסמת של רבי אלעזר הקפר, הסבור כי החטא אינו קשור כלל לטומאה, אלא לעצם העובדה שהנזיר ציער ועינה את גופו כשנמנע משתיית יין [רש"י, תורה תמימה, שפתי חכמים, דעת זקנים, חתם סופר, מלבי"ם, בכור שור]. פרשנים רבים מאמצים כיוון זה ומסבירים כי התורה מסתייגת מסיגופים קיצוניים; אין זה רצון ה' שאדם יאסור על עצמו דברים המותרים ויפרוש מהעולם [תורה תמימה, כלי יקר]. אדם שלם וצדיק יודע להתנהג בפרישות ובמתינות ללא צורך בנדרים. עצם ההזדקקות לנדר מעידה על חולשה פנימית וחוסר שליטה ביצר, והאיסור העצמי רק מגרה את היצר הרע להתגבר [כלי יקר, חתם סופר]. בשל מורכבות זו, חסידים ואנשי מעשה נמנעו מלקבל על עצמם נזירות כדי שלא ייקראו חוטאים [תורה תמימה, אבי עזר]. אומנם, הפרישות עצמה היא מצווה, אך צער הגוף הנלווה אליה נושא בחובו ממד של חטא, בדומה לאדם שמתענה בשבת לשם מצווה אך מבטל את עונג השבת [שפתי חכמים, תולדות יצחק].
אך אם עצם הנזירות היא חטא, מדוע הקורבן מובא רק כאשר הנזיר נטמא? הפרשנים מסבירים כי כל עוד הנזיר משלים את ימי נזירותו בטהרה, ניכר כי עשה זאת מתוך שמחה ולשם שמים, והדבר נחשב לו למצווה. אולם, הטומאה הפתאומית מוכיחה למפרע שהנזירות לא התקבלה ברצון, וכי הוא קיבל על עצמו מדרגה רוחנית שגבוהה ממידותיו. כעת מתברר שהוא ציער את עצמו לחינם [כלי יקר, העמק דבר, לבוש האורה]. יתרה מכך, בעקבות הטומאה הוא נאלץ לבטל את הימים שעברו ולהתחיל את הנזירות מחדש, ובכך הוא מאריך את סבלו ושונה בחטא [תורה תמימה, משכיל לדוד].
מנגד, קיימת גישה פרשנית הפוכה לחלוטין, הרואה בנזירות אידיאל עליון. לפי תפיסה זו, הנזיר מושווה לנביא, וקדושתו היא מצב רצוי. החטא שעליו הוא מביא כפרה אינו קשור לטומאה או לסיגוף, אלא לעובדה שהוא מסיים את נזירותו. היה עליו להישאר קדוש ופרוש לכל ימי חייו, והחטא הוא חזרתו אל חיי החול ואל תאוות העולם הזה [רמב"ן, צאינה וראינה].