השלמת תקופת הנזירות מלווה בטקס הקרבת קרבנות ייחודי, המגיע לשיאו בהנפת חלקי הקרבן. מעמד זה מסמל את נקודת המעבר של הנזיר מחיי פרישות והינזרות בחזרה לשגרת החיים, תוך הענקת מתנות כהונה מיוחדות והתרת איסורי הנזירות.
פעולת התְּנוּפָה נעשית על ידי הולכה והבאה, העלאה והורדה של חלקי הקרבן [רלב"ג, אם למקרא]. הכתוב מציין כי המונף קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן. אף על פי שהמילה הוּא כתובה בלשון יחיד, היא מתייחסת באופן קיבוצי לכלל הפריטים המונפים יחד – החלה, הרקיק וזרוע האיל – אשר ניתנים לכהן כמתנה וכתרומה [שפתי חכמים, מזרחי, גור אריה].
באשר למילים עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְעַל שׁוֹק הַתְּרוּמָה, הפרשנים נחלקו במשמעות המילה עַל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה משמעותה "מלבד" או "בנוסף". כלומר, הכהן מקבל את זרוע האיל המיוחדת לנזיר, בנוסף לחזה ולשוק שהוא מקבל באופן קבוע מכל קורבנות השלמים. התורה הדגישה זאת כדי למנוע טעות, שמא הוספת הזרוע הייחודית לקרבן הנזיר מפקיעה ממנו את מתנות הכהונה הרגילות [רש"י, מלבי"ם, ברכת אשר]. מנגד, יש המפרשים את המילה עַל כפשוטה, במשמעות של "עם" או "מעל" [חזקוני, מלבי"ם]. לפי גישה זו, הזרוע והלחם מונחים פיזית על גבי החזה והשוק, וכולם מונפים יחד כאחד. הנפה משותפת זו מלמדת שהכהן רשאי לאכול מחלקו עוד לפני הקטרת חלבי הקרבן על המזבח [העמק דבר].
בסיום התהליך נאמר וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן. עד לשלב זה היין היה אסור עליו לחלוטין כדי לסייע לו להתגבר על יצרו [רלב"ג]. בעוד שהקריאה הפשוטה מרמזת שההיתר חל רק לאחר סיום כלל המעשים, כולל גילוח השיער, הדיוק במילה וְאַחַר מלמד שהנזיר מותר ביין מיד לאחר עשיית פעולה אחת מרכזית בקרבן, כדוגמת זריקת הדם או ההנפה, גם אם טרם התגלח [תורה תמימה, הכתב והקבלה].
הפרשנים עומדים על כך שהכתוב ממשיך לכנות את האדם הַנָּזִיר גם בשעה שהוא שותה יין, אף שתקופת נזירותו הסתיימה. הדבר בא ללמד שפרישות אמיתית לשם ה' הופכת לקניין רוחני קבוע בנפש האדם. גם לאחר שיחזור לשתות יין, תואר הנזירות עדיין הולם אותו, שכן הוא לא יבגוד ברמתו הרוחנית [הכתב והקבלה]. יתרה מכך, טמונה כאן הבטחה אלוהית: מאחר שהאדם הִזיר עצמו לשם ה', כעת היין לא יזיק לו, והוא ישתה אותו מתוך יישוב הדעת וחיבור לבוראו [חתם סופר].