במדבר, פרק ו׳, פסוק כ׳

יצא לכם פעם לסיים משימה ארוכה ומיוחדת ולחזור לשגרה הרגילה שלכם? זה בדיוק מה שקורה לנזיר שמסיים את התקופה המיוחדת שלו. כדי לציין את החזרה שלו לחיים הרגילים, הנזיר מביא קורבנות מיוחדים, והרגע החשוב ביותר הוא פעולת התְּנוּפָה. הכהן לוקח חלקים מהקורבן ומזיז אותם קדימה ואחורה, למעלה ולמטה. כל החלקים שהונפו יחד ניתנים לכהן במתנה, ולכן התורה אומרת קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן, בלשון יחיד, כי כל הפריטים נחשבים לקבוצה אחת של מתנה. התורה מוסיפה שהכהן מקבל את המתנות האלו עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְעַל שׁוֹק הַתְּרוּמָה. המילה עַל כאן פירושה בנוסף. כלומר, הכהן מקבל את החלקים המיוחדים של קורבן הנזיר בנוסף לחלקים שהוא מקבל בדרך כלל מכל קורבן. עכשיו, אחרי שהנזיר התאפק ולא שתה יין תקופה ארוכה כדי להתגבר על היצר שלו, התורה אומרת וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן. המילה וְאַחַר מלמדת שמיד אחרי הפעולה המרכזית של הקורבן, מותר לו לשתות יין. אבל רגע, למה התורה עדיין קוראת לו הַנָּזִיר אם הוא כבר שותה יין והנזירות הסתיימה? זה מפני שהקדושה והחיבור לה' שהנזיר השיג נשארים איתו לתמיד בתוך הלב. גם כשהוא חוזר לשתות יין, הוא עושה זאת מתוך רוגע וחיבור לה', והרמה הרוחנית הגבוהה שלו לא עוזבת אותו לעולם.