סיום תקופת ההתנזרות אינו רק אקט טכני, אלא מעבר משמעותי מחיים של פרישות והסתגרות אל חזרה מבורכת לחיי השגרה והחברה. התגלחת מסמלת את סיום ההבדלה, והקרבת קורבן השלמים מבטאת את השמחה והשלמות שבעבודת ה' בתוך חיי הקהילה, כאשר הנזירות שימשה רק כהכנה לדרגה זו [רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ]. הפומביות שבתהליך נועדה, בין היתר, למנוע שמועות זדוניות כאילו הנזיר סיים את נזירותו משום שמאס בקדושה וביקש לשוב לתאוות העולם [שפתי כהן].
וְגִלַּח הַנָּזִיר מתבצע באמצעות תער [חזקוני]. המילה שְׂעַר מופיעה במקרא בשני משקלים שונים של ניקוד [אבן עזרא, אבי עזר]. מכיוון ששיער זה גדל מתוך ציווי אלוהי של קדושה, חובה לשרוף אותו כדי למנוע מאנשים להשתמש בו לצרכי חול ולהיכשל באיסור [חזקוני, ביאור שטיינזלץ].
לגבי המיקום פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה לגילוח בתוך עזרת הכהנים או בפתח ההיכל ממש. עמידה בגילוי ראש וגילוח במקום כה מקודש נחשבים לדרך ביזיון ופגיעה חמורה בכבוד המקדש [רש"י, רלב"ג, שפתי חכמים, גור אריה, תורה תמימה]. משום כך, הצירוף מתפרש בשני אופנים המשלימים זה את זה:
מבחינת הזמן, הגילוח מתבצע לאחר שחיטת קורבן השלמים, שחיטה שאכן מתקיימת בפתח אוהל מועד, ודווקא בשעה שדלתות המקדש פתוחות [רש"י, מזרחי, רש"ר הירש, מלבי"ם, תורה תמימה].
מבחינת המקום, המילה מתייחסת למבוא ולשטח החיצוני של המקדש. בפועל, הגילוח התבצע בלשכה מיוחדת שנקראה "לשכת הנזירים", אשר הייתה ממוקמת בקרן מזרחית-דרומית של עזרת הנשים [שד"ל, הכתב והקבלה, העמק דבר, ברכת אשר על התורה].
יש לציין כי חובת גילוח פומבית זו חלה על נזיר, אך נזירה אינה מגלחת את שיערה במקום זה, מחשש שהדבר יעורר את יצרם של פרחי הכהונה. כמו כן, נזיר שנטמא וטרם סיים את תהליך טהרתו, אינו רשאי לגלח שם משום שאינו ראוי להיכנס למקדש [תורה תמימה].
את השיער משליכים אל אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים. השיער אינו נזרק לאש סתמית, אלא לאש הבוערת תחת הדוד שבו מתבשל בשר קורבן השלמים של הנזיר, ויש שאף היו יוצקים מעט מרוטב הבשר על השיער לפני שריפתו [רש"י, שפתי חכמים, נתינה לגר, תורה תמימה]. עובדה זו מעוררת שאלה, שכן בדרך כלל קורבנות שלמים הם קודשים קלים הנאכלים בכל רחבי ירושלים ומתבשלים בבתי הבעלים. אולם שלמי נזיר שונים: מכיוון שהכהן חייב ליטול את זרוע האיל רק לאחר שהיא מבושלת ולהניף אותה, בישול הקורבן נערך במתחם המקדש, באותה "לשכת הנזירים", כדי שהכהן יוכל לקבל את מנתו מיד וללא טרחה [רש"י, הכתב והקבלה, משכיל לדוד, מזרחי].
למרות הדגש על קורבן השלמים, המילה זֶבַח באה לרבות גם קורבנות אחרים. לכן, אם נזיר טמא שרף את שיערו תחת הדוד שבו התבשלו קורבנות החטאת או האשם שלו, הוא יצא ידי חובתו בדיעבד [תורה תמימה, העמק דבר, מלבי"ם].