הפסוק מציג את אחד מסממניו המובהקים ביותר של הנזיר, ומגדיר את הביטוי הפיזי והרוחני של פרישותו באמצעות האיסור להסתפר וגידול השיער.
הפתיחה במילים כׇּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ מלמדת כי מעמדו של הנזיר נובע באופן מוחלט מן הנדר שקיבל על עצמו. הפרשנים מסכימים כי הנדר הוא זה שקובע את הנזירות, ולכן אם אדם מקבל על עצמו נזירות אך מנסה להתנות אותה בתנאים הסותרים את התורה (למשל, שיורשה לשתות יין או להיטמא למתים), התנאים בטלים והוא נחשב לנזיר שלם המחויב בכל ההלכות. בנוסף, הדגשת המילה נדר באה ללמד שאיסור התגלחת חל דווקא בימים שבהם הנזירות נוהגת מחמת הנדר, להוציא מצבי יוצא דופן, כגון נזיר שחלה בצרעת, שמותר ואף מחויב לגלח את שערותיו כחלק מתהליך טהרתו מן הנגע.
לגבי האיסור תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ, מוקד הפירוש נע בין הפן ההלכתי לפן הרעיוני. מבחינה לשונית והלכתית, הכתוב משתמש בפועל יעבור ולא "יעביר". שינוי זה נועד להרחיב את האיסור וללמד שהאזהרה אינה חלה רק על הנזיר עצמו, אלא גם על כל אדם אחר שיבוא לגלח אותו. יתרה מכך, אף על פי שהפסוק נוקט במילה תער (סכין גילוח החושף את העור), ההלכה שנמסרה במסורת מרחיבה איסור זה לכל אמצעי או שיטה להסרת שיער, בין אם בתלישה, בגזירה במספריים או בשימוש בסממנים כימיים. מבחינה רעיונית [ספורנו], ההימנעות משימוש בתער מסמלת את השלכתו מאחורי גוו של כל רצון להתייפות ולהשקיע בחיצוניות. הנזיר מתנתק מן התאוות החומריות ומטיפוח הגוף.
התורה תוחמת את התקופה במילים עַד מְלֹאת הַיָּמִים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שסתם תקופת נזירות, שבה לא הוגדר זמן מראש, אורכת שלושים יום. קביעה זו נשענת על ההמשך גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ. המילה פרע מתפרשת כגידול שיער משמעותי, והטבע האנושי הוא ששיער אינו נחשב לגידול כבד ופרוע בפחות משלושים יום. גישה נוספת קושרת פרק זמן זה למושג של אבלות וצער, שכן הנזיר מקבל על עצמו תקופה של סיגוף, בדומה לתקופת הבכייה של אשת יפת תואר שאורכת ירח ימים.
גידול השיער הפרוע אינו רק תוצאה פסיבית של איסור הגילוח, אלא יש לו תפקיד פסיכולוגי ורוחני עמוק. השיער הארוך והמכביד גורם לאדם לחוסר נוחות מסוים ולשבירת הגאווה, ובכך מונע ממנו התנשאות ומביא אותו לידי יראת ה׳ [צאינה וראינה]. מעבר לכך [רש"ר הירש], השיער משמש כמעין מעטפת מבודדת. צמיחתו הפראית מבטאת את רצונו של הנזיר להסתגר בתוך עצמו, להתנתק מהסחות הדעת של החברה הסובבת, ולהקדיש את זמנו לעבודה פנימית, מוסרית ורוחנית מול ה׳.
לבסוף, לגבי ההכרזה קָדֹשׁ יִהְיֶה, קיימת הבחנה מעניינת בין הפרשנים. בעוד שיש המסבירים כי קדושה זו מתייחסת לנזיר עצמו הפורש מתאוות, הגישה המרכזית [רש"י, מזרחי, תורה תמימה] היא שהמילים הללו מתייחסות דווקא לשיער עצמו. השיער הגדל הופך לחפץ של קדושה האסור בכל הנאה (כגון מכירה או שימוש), ואפילו אם שודדים גילחו את הנזיר בכוח, שערותיו נותרות בקדושתן. כאן טמון יופיו של הרעיון [אלשיך]: דווקא גידול השיער הפרוע, שנתפס בדרך כלל כדבר מנוול ומכוער, הופך בזכות כוונתו הטהורה של הנזיר לנזר של קדושה. היוצא מן הראש הקדוש מתקדש גם הוא, והפרישות הופכת את החומר הפשוט לכתר רוחני.