האיסור המוטל על הנזיר דורש ממנו התנתקות מוחלטת וגורפת מכל תוצרי הגפן, ללא יוצא מן הכלל. המילים כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ נועדו להקיף את כל תקופת הנזירות, החל מרגע החלת הנדר. תקופה זו אינה פוקעת מאליה עם סיום הימים שנקבעו מראש, אלא נמשכת כל עוד הנזיר לא השלים את תהליך הטהרה הכולל את הבאת קרבנותיו וגילוח שערותיו. גם בימי ההמתנה הללו, הנזיר נותר באיסורו ולוקה אם ישתה יין [תורה תמימה, מלבי"ם].
התורה מדגישה כי האיסור חל על מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן. השימוש בפועל "יעשה" מתייחס לכל מה שנאסף ונקלט מן הגפן [שד"ל]. הציון המפורש של "גפן היין" בא למעט סוגים אחרים של עצי גפן, כגון "גפן שדה" המגדלת פקועות שמהן מפיקים שמן, שאינם אסורים על הנזיר [רבנו חננאל, הכתב והקבלה]. מבחינה הלכתית, כל איסורי הנזיר היוצאים מן הגפן מצטרפים זה לזה, כך שאם אדם אכל או שתה תערובת של ענבים, יין, חומץ וחרצנים עד לשיעור של כזית, הוא עובר על האיסור [תורה תמימה, מלבי"ם]. ברמה הרעיונית, יש מן הפרשנים המוצאים קשר בין פרשת נזיר לפרשת סוטה הסמוכה לה, ומסבירים כי כשם שהנזיר מורחק מכל מגע עם הגפן ותוצריה כדי למנוע הידרדרות, כך נדרשת הרחקה מוחלטת מן העבירה ומאשה זרה [שפתי כהן].
כדי להמחיש את הטוטאליות של האיסור, הכתוב מפרט שאפילו פסולת הענבים אסורה, מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג. זיהוי המונחים הללו שנוי במחלוקת קדומה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, ההולכת בעקבות דעתו של התנא רבי יוסי, מסבירה כי חרצנים הם הגרעינים הפנימיים, ואילו זג הוא הקליפה החיצונית של הענב, בדומה לענבל הפנימי הנמצא בתוך זוג (פעמון) העוטף אותו. מנגד, קיימת דעתו של רבי יהודה ההופכת את היוצרות וסוברת כי החרצן הוא הקליפה החיצונית והזג הוא הגרעין הפנימי. גישה פרשנית ולשונית נוספת מציעה כי המילה חרצנים מתארת ענבים שכבר נדרכו ונעשה מהם יין, והם כוללים את הקליפה והגרעינים יחד כאחד, בעוד שהמילה זג מתייחסת לגרעינים בלבד [שד"ל].
לאזכורם של החרצנים והזג בפסוק ישנה משמעות הלכתית עמוקה. בניגוד לאיסורים אחרים בתורה, כדוגמת צום יום הכיפורים שבו אדם פטור אם אכל מאכל שאינו ראוי וגורם לו צער, בנזירות האיסור הוא על עצם האכילה מפרי הגפן. לכן, התורה מדגישה שהנזיר חייב גם על "אכילת צער" של קליפות וגרעינים שאינם ראויים למאכל אדם [צפנת פענח, תורה תמימה]. כמו כן, מילים אלו באות לרבות לאיסור אפילו ענבים פגומים וקטנים במיוחד, שגדלו בין העלים, מעולם לא ראו את פני החמה ואינם ראויים להבשיל לעולם [תורה תמימה].