הנזיר מתעלה לדרגת קדושה ייחודית, העולה אף על זו של כהן הדיוט. בעוד שלכהן רגיל מותר להיטמא לקרובי משפחתו מדרגה ראשונה, על הנזיר חל איסור מוחלט להיטמא להם, בשל הכתר האלוהי שעל ראשו [ביאור שטיינזלץ].
התורה מפרטת את הקרובים: לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ. לכאורה, פירוט זה מיותר, שהרי הפסוק הקודם כבר אסר על הנזיר להיטמא לכל מת. אולם, הפרשנים מסכימים כי הפירוט, יחד עם המילה לָהֶם, בא ללמד הלכה ייחודית: דווקא להם – לקרוביו ולשאר מתים – לא יטמא, אך הוא כן חייב להיטמא ל"מת מצווה", כלומר מת שמוטל בדרך ואין מי שיקבור אותו [פני דוד, חזקוני, רש"ר הירש, מלבי"ם]. כל אחד מהקרובים המוזכרים בפסוק מוסיף רובד של חומרה שנדחית מפני כבודו של מת מצווה: "לאביו" מלמד את עצם ההיתר; "ולאמו" מוסיף שאפילו אם הנזיר הוא גם כהן עליו להיטמא; "לאחיו" מלמד שההיתר תקף גם אם הוא כהן גדול; והמילה וּלְאַחֹתוֹ מחדשת שעליו להיטמא למת מצווה אפילו אם הוא נמצא בדרכו לקיים מצוות חמורות שיש בהן עונש כרת, כגון שחיטת קורבן פסח או ברית מילה לבנו [תורה תמימה, רש"ר הירש, מלבי"ם]. הניקוד החריג של המילה וּלְאַחֹתוֹ (בפתח תחת האל"ף) רומז למילה "איחוי" וחיבור, שכן מצוות הפסח והמילה מאחות ומחברות את עם ישראל לה' [תורה תמימה, העמק דבר]. על אף שילדיו ואשתו של הנזיר אינם מוזכרים בפסוק במפורש, האיסור להיטמא חל כמובן גם עליהם [אבן עזרא, צפנת פענח]. תוספת נוספת נלמדת מהמילים לֹא יִטַּמָּא, שבאות להוציא מכלל זה כותים (שומרונים), שאינם שייכים בדיני טומאה וטהרה של נזירות [תורה תמימה].
המילה בְּמֹתָם מדייקת את סוג הטומאה. הנזיר מוזהר שלא להיטמא לקרוביו דווקא במוות, אך מותר לו להיטמא להם בשאר טומאות חמורות, כגון אם הם סובלים מצרעת (נגעים) או זיבה [פני דוד, בכור שור, חזקוני, תורה תמימה, מלבי"ם]. כמו כן, מילה זו מלמדת שבעוד שהמגע עם המת אסור, מותר לנזיר לעמוד בשורת המנחמים ולהשתתף בהספד, בניגוד לכהן גדול שאסור לו לצאת מן המקדש לשם כך [תורה תמימה, מלבי"ם]. עם זאת, ההגבלה לטומאת מת דורשת מהנזיר להתרחק גם מאדם גוסס, בדומה לאיסור החל על כהן [תורה תמימה].
הפסוק נחתם בהנמקה: כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל־רֹאשׁוֹ. המילה "נזיר" נגזרת מהמילה נזר, שמשמעותה כתר [אבן עזרא]. שערותיו הארוכות של הנזיר אינן רק סממן חיצוני, אלא סמל פיזי המכריז על קדושתו, על התנזרותו ועל כך שהוא רואה בה' אלוקים חיים [ביאור שטיינזלץ, רש"ר הירש, רלב"ג]. המלכות האמיתית והחירות שייכות למי שמשוחרר מתאוות העולם, והנזיר העונד כתר זה מקדש את עצמו מלמטה, ובתמורה מקבל קדושה מלמעלה [אבן עזרא, שפתי כהן]. המילים עַל־רֹאשׁוֹ מבהירות שקדושת הנזירות חלה על ראשו בעצם מהותה, אפילו אם בפועל אין לו שערות כלל [תורה תמימה]. לבסוף, המילה אֱלֹהָיו טומנת בחובה משמעות הלכתית: דיני הנזירות חלים במלואם על אדם שאין מעליו אדון מלבד ה', ולכן אדון בשר ודם רשאי לכפות על עבדו להפר את נזירותו [תורה תמימה].