במדבר, פרק ו׳, פסוק ח׳

הפסוק מסכם את מהות תקופת הנזירות ואת המעמד הרוחני הגבוה שאליו מגיע הנזיר דרך פרישותו ממאכלים מסוימים, גידול שערו והרחקתו מן המת.

בביאור המילים קָדֹשׁ הוּא, רוב הפרשנים מסכימים כי הכתוב מתייחס כאן לקדושת הגוף עצמו, ובפרט לאיסור להיטמא למתים. קדושה מהותית זו של הגוף עומדת בניגוד לפסוקים קודמים שהתמקדו בקדושת שער ראשו של הנזיר. לאור זאת, מדגיש [רלב"ג] כי הנזיר נחשב קדוש לה' מצד עצמו, אפילו במקרה שבו אין לו שער כלל.

המילים כֹּל יְמֵי מלמדות על מסגרת הזמן של הנזירות. [תורה תמימה] מציין כי נזירות נמדדת בימים שלמים בלבד ולא בשעות, כך שאם אדם נוזר לשלושים יום ושעה אחת, נזירותו תוארך אוטומטית לשלושים ואחד ימים. יתרה מכך, הצירוף כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ בא לרבות גם "נזיר עולם" – אדם שקיבל עליו נזירות לכל ימי חייו [תורה תמימה, מלבי"ם, צפנת פענח]. אף על פי שנזיר עולם רשאי להקל ממשקל שערו ולגלחו אחת לשנה אם הוא מכביד עליו, איסורי היין והטומאה חלים על גופו ברציפות כל ימיו.

עם זאת, קדושת הגוף המוזכרת בפסוק אינה חלה על כל סוגי הנזירות. [העמק דבר] ו[צפנת פענח] מבחינים בין נזיר רגיל לבין "נזיר שמשון". בעוד שנזיר רגיל מתקדש כדי להשיג רוח הקודש – מצב הדורש שמחה והתרחקות מעצבות ומטומאת מת – מטרתו של נזיר שמשון היא לרוב להתרחק מתאוות העולם. משום כך, לנזיר שמשון אין קדושת גוף האוסרת עליו להיטמא, שכן דווקא המפגש עם המוות עשוי לסייע לו להתרחק מן החטא.

הקדושה הרציפה של הנזיר דורשת ממנו זהירות עליונה, שכן ימי הנזירות נחשבים לחטיבה אחת שלמה של קדושה. [אלשיך] ו[צרור המור] מסבירים כי אם הנזיר מסיח את דעתו ונטמא למת בפתע פתאום, כל ימיו הראשונים "נופלים" ומאבדים את מעלתם. במצב כזה, הפרישות שלו מן היין למשך הימים שבוטלו הופכת למפרע לעינוי גוף חסר תועלת, ולכן הוא נקרא חוטא על הנפש ונדרש להביא קורבנות כפרה. בסיום תהליך הטהרה והנזירות, שריפת שער הנזיר באש המזבח נועדה להזכיר לו את תהליך ההיטהרות שעבר, כדי שישרוף את יצריו באש של קדושה ולא ישוב להתחמם באש התאוות [צרור המור].

התכלית העליונה של קדושת הגוף הרציפה הזו, כפי שמתאר [ספורנו], היא לזכות לאור החיים. הנזיר מכין את עצמו מבחינה רוחנית עד שהוא ראוי להבין ולהורות הלכה לעם ישראל, בדומה למדרגתם של קדושי הדור והנביאים.