יצא לכם פעם לחשוב איך אדם רגיל יכול להפוך את עצמו לקדוש כמעט כמו כהן גדול? כאשר אדם מחליט להיות נזיר, הוא מקדיש את עצמו לה' ומתמלא בקדושה עצומה. הנזיר בוחר להתנתק מההנאות הרגילות של העולם ולהתחבר לחיים טהורים ורוחניים. בגלל הקדושה המיוחדת הזו, התורה מצווה עליו כׇּל־יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' להתרחק לחלוטין מהמוות. המוות מסמל את סוף החיים ואת החולשה של הגוף, והנזיר רוצה להיות מוקף רק בחיים.
כדי להסביר ממה בדיוק עליו להתרחק, התורה משתמשת במילים עַל־נֶפֶשׁ מֵת. התוספת של המילה מת באה להדגיש שמדובר דווקא באדם שנפטר ולא בבעל חיים. בנוסף, התורה אומרת שהנזיר לֹא יָבֹא, ולא סתם אומרת שאסור לו להיטמא. הבחירה במילה הזו באה ללמד אותנו שאסור לו אפילו להיכנס לתוך אוהל או מבנה שבו נמצא הנפטר.
אבל מה קורה אם הנזיר הולך לבדו בשדה פתוח ופתאום מוצא אדם שנפטר ואין אף אחד אחר בסביבה שיכול לקבור אותו? במקרה המיוחד הזה, שנקרא "מת מצווה", ההלכה משתנה. למרות שהנזיר כל כך קדוש ומוזהר להתרחק, כאן מותר לו ואפילו חובה עליו לגשת, לטפל בנפטר ולקבור אותו בכבוד.