מעשיו של האדם אינם נעלמים בחלל, אלא הופכים לכוח פעיל המעצב את גורלו ומלווה אותו כצל. הניגוד המובהק בין דרכם של הרשעים לזו של הצדיקים בא לידי ביטוי לא רק בתוצאה הסופית, אלא במנגנון שדרכו פועלים השכר והעונש בעולם.
את החַטָּאִים, שהם אנשי החטא, תְּרַדֵּף רָעָה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעונש אינו מונחת עליהם ממקור חיצוני, אלא הרעה והחטא שהם עצמם יצרו הופכים לישות שרודפת אחריהם. מעשה העבירה מקטרג על האדם ובורא כוחות משחיתים הפוגעים בו [אלשיך, מצודת דוד]. רעיון זה מוסבר בכך שמאחר שמה' לא תצא הרעות, העונש טמון בטבעו של החטא עצמו, בדומה לאדם שאוכל רעל וניזוק מעצם אכילתו [מלבי"ם]. הרעה שיעשו היא זו שמסבבת את הרדיפה אחריהם [אבן עזרא], והיא רודפת אותם לכל מקום שבו הם נמצאים [רלב"ג], בעולם הזה וגם לאחר המוות [עמנואל הרומי, אלשיך], עד להשמדתם המוחלטת [רש"י, מצודת דוד]. גישה שונה מציעה כי נפשם של החוטאים היא זו שרודפת אחר הרעה כדי להידבק בה, ואף מדריכה אחרים לעשות כן [עמנואל הרומי].
לעומת זאת, וְאֶת־צַדִּיקִים יְשַׁלֶּם־טוֹב. הזכות ומעשי הצדק של הצדיקים מליצים בעדם, והטוב עצמו הוא שמשלם להם את גמולם [ביאור שטיינזלץ, אלשיך, מצודת דוד]. עם זאת, בעוד שעונשם של הרשעים נובע מעצם החטא, שכרם של הצדיקים מגיע ישירות מהשגחתו של ה' [אבן עזרא, רלב"ג]. ה' מעניק להם תגמול מיוחד החורג מהתועלת הטבעית שיש בעשיית הטוב, כמשל למלך שמתגמל את עבדו על עצם הציות לפקודה לאכול מאכל בריא [מלבי"ם].
הטוֹב המובטח לצדיקים מתפרש בשני מישורים: במישור הרוחני, מדובר בהשגה אמיתית שהיא תענוג הנפש וטוב מוחלט [עמנואל הרומי]. במישור המעשי, התנהלות בדרך של חכמה וצדק מביאה לרווח ולנכסים, המאפשרים לצדיק להנחיל את הטוב גם לדורות הבאים, לבניו ולבני בניו [עמנואל הרומי, אמרי דעת].