היחס שאדם מפגין כלפי אזהרות, הנחיות וערכים קובע את גורלו, כאשר זלזול ויהירות מובילים לפגיעה עצמית, ואילו יראת כבוד מביאה לגמול וביטחון.
החלק הראשון של הפסוק קובע כי בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ. המילה יֵחָבֶל מפורשת מלשון מכה, השחתה, או גביית חוב ועונש [מצודת ציון, מלבי"ם, רש"י]. הפרשנים מציגים שתי גישות מרכזיות להבנת ה"דבר" שאותו האדם מבזה. הגישה הראשונה מתמקדת במישור הרוחני, ולפיה מדובר באדם המזלזל בדברי תורה או במצוות ה'. המבזה אפילו מצווה אחת חובל בעצמו ונחשב ככופר בתורה כולה, ועל כך הוא עתיד להיענש [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. ברוח זו, מודגש כי אין לזלזל במצוות שנראות קלות בעינינו, משום שאין אנו יכולים לדעת את תכליתן האמיתית [עמנואל הרומי].
הגישה השנייה מרחיבה את ההוראה למישור המעשי והאוניברסלי. לפי גישה זו, אדם המזלזל בעצות טובות, במוסר או באזהרות מפני סכנה, משחית את עצתו שלו ומביא על עצמו אסון [רלב"ג, אבן עזרא, עמנואל הרומי]. מעבר לכך, ישנה סכנה בזלזול בכל דבר שהוא בעולם. אדם שמזלזל בדבר מסוים, עתיד להזדקק לו או להיפגע מאותו דבר עצמו במוקדם או במאוחר. דוגמה לכך היא דוד המלך, שתמה בפני ה' מה הצורך בשיגעון בעולם, ונענה כי יבוא יום והוא יזדקק לו, כפי שאכן קרה כשהצטרך להעמיד פני משוגע כדי להינצל מאכיש [ביאור שטיינזלץ, אמרי דעת, רש"י].
לעומת המזלזל, החלק השני של הפסוק מציג את הניגוד: וִירֵא מִצְוָה הוּא יְשֻׁלָּם. המילה יְשֻׁלָּם מתפרשת כקבלת שכר טוב על המעשים [רש"י, מצודת דוד, עמנואל הרומי], או כזכייה לחיים של שלום, ביטחון והגנה [אבן עזרא, רלב"ג].
הפרשנים מוצאים עומק במושג יראת המצווה. אין מדובר רק במי שמקיים את הציווי בפועל, אלא במי שרוחש לו כבוד ומגדל את מעלתו [מצודת דוד], וכן במי שחושש וירא שמא יחמיץ הזדמנות לקיים מצווה [אלשיך]. יתרה מכך, אדם שמתייחס ביראת כבוד למצוות, אפילו אם הזדמן לידו לקיים רק מצווה אחת, נחשב כאילו קיים את התורה כולה ויקבל על כך שכר מלא [מלבי"ם]. מתוך אותה יראת כבוד להנחיות ולמצוות, האדם לומד שלא לבוז לשום פרט בעולם, מתוך הבנה שלכל דבר יש מקום ותכלית [אמרי דעת]. בסופו של דבר, מי שירא את מצוות ה' ובוטח בו, יזכה לעמוד בשלום ובביטחון גם מול פגעי העולם [רלב"ג].