משלי, פרק י״ג, פסוק י׳

גאווה ועקשנות הם מתכונים בטוחים ליצירת סכסוכים, בעוד שפתיחות לשמוע דעות נוספות היא סימן ההיכר של התבונה. הניגוד המוצג כאן עוסק בהבדל התהומי שבין פעולה מתוך אגו ופזיזות, לבין התנהלות שקולה המבוססת על התייעצות משותפת.

החלק הראשון של המשפט מזהיר כי רַק־בְּזָדוֹן יִתֵּן מַצָּה. המילה מַצָּה מפורשת על ידי רוב הפרשנים כמריבה ומחלוקת, כאשר יש המדגישים כי מדובר במריבה חמורה וגדולה שעלולה אף להידרדר לכדי הכאה ומלחמה של ממש [מלבי"ם, מצודת ציון, רש"י]. המילה זָדוֹן מתארת התנהגות של רשע, חוסר התחשבות, עזות מצח ורמיסת האחר [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהזדון הוא הגורם הישיר למריבה; אדם הפועל בעקשנות, מסרב להקשיב ליועציו ומתנהל ברשעות, בהכרח יביא על עצמו סכסוכים וייכשל במעשיו [אבן עזרא, אמרי דעת, עמנואל הרומי]. גישה זו מקבלת נופך חריף יותר כאשר הזדון מוגדר כמרידה פומבית באמת ובחוקי החכמה, בדומה למחלוקת של קורח נגד ה' [מלבי"ם].

לצד ההסבר על התנהגות האדם עצמו, יש המפרשים זאת על דרך ההשפעה החברתית: אדם הבוחר להתחבר לאנשי זדון, יסגל לעצמו תכונות שליליות וילמד מהם לחרחר ריב [רלב"ג]. גישה ייחודית נוספת לוקחת את המושגים הללו לעולם הצדקה, ומסבירה כי כאשר אדם עשיר נותן צדקה לאביונים מתוך גאווה וכעס, מעשה הצדקה מאבד את ערכו והופך למקור של מריבה במקום להביא שלום [אלשיך].

לעומת בעלי המחלוקת, החלק השני קובע כי וְאֶת־נוֹעָצִים חׇכְמָה. המילה אֶת מתפרשת כאן במשמעות של "עם" [אבן עזרא]. הנוֹעָצִים הם אנשים המתונים במעשיהם, השוקלים את צעדיהם ומתייעצים עם חברים בטרם יפעלו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אמרי דעת]. הפרשנים מסכימים כי החכמה שוכנת אצל אנשים אלו, שכן אדם חכם יודע שדרכה של החכמה היא לבקש עצה מאחרים כדי להשלים ולדייק את פעולותיו [רלב"ג].

ההתייעצות מהווה תרופת נגד למריבה שהוזכרה קודם לכן. כאשר מתגלעים חילוקי דעות, אנשים שמוכנים לשבת יחד, להתייעץ ולבחון את הדברים לאור החכמה, יצליחו להגיע להכרעה נכונה ולא יגיעו לידי אלימות, בניגוד לאלו הפועלים בזדון ובעזות [מלבי"ם]. יתרה מכך, אותם יועצים יכולים לכוון את האדם ולהדריך אותו שלא לפעול ברשעות כלפי אחרים [אבן עזרא]. ברובד נוסף, ההמתנה וההתייעצות הן ערובה ליציבות, שכן אדם שאינו נחפז ומתייעץ לפני כל פעולה, ישמור על מעמדו ולא ייפול לעניות, בניגוד לפזיזים המאבדים את הונם ברגע [אלשיך].