הבדל תהומי קיים בין תחושת הסיפוק של האדם הישר לבין תאוותיו של האדם הרע, והוא משתקף באופן שבו הם צורכים את מזונם. הפער אינו מסתכם רק בכמות המזון, אלא מבטא את הפער העמוק שבין השאיפה לקיום בסיסי לבין רדיפה חסרת גבולות אחר מותרות.
החלק הראשון של הפסוק, צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ, מתאר כי הצדיק אוכל רק את הכמות הנדרשת כדי לקיים את גופו ונפשו, ומשאיר את העודפים [אלשיך, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם, עמנואל הרומי]. הוא אינו מחפש מעדנים מפנקים, אלא מסתפק במזון פשוט שמשביע אותו [מצודת דוד]. בזכות הסתפקותו במועט וקרבתו לה', הוא תמיד מוצא את פרנסתו ונראה שבע ורגוע [רש"י, רלב"ג]. גם בתקופות של מחסור ורעב, הצדיק כמעט ואינו מרגיש בקושי, שכן הרגליו הצנועים מאפשרים לו לשבוע ממעט [אלשיך].
לעומת זאת, וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר. הרשע אוכל מתוך מטרה למלא את כרסו ולספק את תאוות הגוף. מכיוון שלתאווה חומרית אין קץ, הוא לעולם אינו בא על סיפוקו; תמיד הוא משתוקק לעוד מעדנים, ותמיד מרגיש שחסר לו דבר מה, כאילו בטנו ריקה [אלשיך, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם, מצודת דוד]. בנוסף, הפרשנים מציינים כי הרשעים, הסומכים על גזל וחמס, נענשים בידי שמיים ולבסוף מגיעים למצב של חוסר ממשי ורעב [רלב"ג, אבן עזרא, עמנואל הרומי].
גישה נוספת מצביעה על ההשלכות הבריאותיות של התנהגות זו. הצדיק אוכל באופן מסודר ושקול כדי לשמור על בריאותו למען עבודת ה'. הרשעים, לעומת זאת, זוללים עד כדי כך שהם חולים, מקיאים את מאכלם, או נזקקים לטיפולים רפואיים המרוקנים את קיבתם, וכך בטנם נותרת חסרה וריקה [חומת אנך, עמנואל הרומי].
מעבר למשמעות הפיזית, הפסוק רומז גם למזון רוחני. הצדיק ניזון מחכמה ומרוחניות במידה הראויה לו, קולט את מה ששכלו יכול להכיל, ובכך משביע את נפשו מבלי לפגוע באמונתו. הרשעים, לעומת זאת, נותרים רעבים לחכמה אמיתית, או שהם חוצים את הגבולות, מאבדים את אמונתם, ונשארים ריקים וחסרים משהיו [מלבי"ם, עמנואל הרומי]. יש המוצאים במילה בֶטֶן רמז לכך שהרשע מונע מיצריו החומריים עוד מהיותו עובר בבטן אמו, שם הוא כבר חסר את המימד הנפשי והרוחני המאפיין את הצדיק [חומת אנך].