יחסו של האדם לביקורת ולהדרכה מעצב באופן ישיר את מעמדו החברתי, את חכמתו ואת מצבו החומרי. קבלת מרות והסכמה להכניע את התאוות מובילות להצלחה ולכבוד, בעוד שדחייתן מביאה לשפל ולהפסד.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שישנו קשר של סיבה ותוצאה בין מעשי האדם לגורלו. אדם שהוא פּוֹרֵעַ מוּסָר, כלומר מבטל את דברי התוכחה ומתנהג בהפקרות [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], עתיד לסבול מרֵישׁ וְקָלוֹן שהם עוני, דלות ובושה [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המושג רֵישׁ אינו מתייחס רק לחוסר ממון, אלא גם לעניות הדעת, שכן מי שמואס במוסר נשאר בחוסר חכמה, דבר המביא לו חרפה בחייו ובמותו [עמנואל הרומי]. לעומת זאת, וְשֹׁמֵר תּוֹכַחַת, מי שמקשיב למוכיחיו, יְכֻבָּד. כבוד זה מגיע מהבריות המעריכות את מידותיו הטובות ואת חכמתו [רלב"ג, מצודת דוד], וכן מאת ה' [אבן עזרא], אשר מעניק לו כבוד בעולם הזה ובעולם הנשמות [עמנואל הרומי].
יש מן הפרשנים שעמדו על ההבדל המדויק שבין המושגים בפסוק. על פי גישה אחת, תוכחת היא ויכוח המבוסס על היגיון ושכל, ואילו מוסר הוא חינוך מתוך יראת העונש. אדם שדי לו בהדרכה שכלית כדי להשתפר יזכה לכבוד, אך מי שפורק עול לחלוטין ואינו ירא אפילו מן העונש, יאבד את עושרו וכבודו ייהפך לקלון [מלבי"ם]. גישה אחרת מפרשת מושגים אלו בהקשר של ייסורים: מוסר מייצג ייסורים הבאים על האדם כעונש על חטאיו, ומי שקץ בהם מביא על עצמו דלות וביזיון. לעומת זאת, תוכחת מסמלת ייסורים של אהבה הבאים על הצדיק, ומי שמקבל אותם באהבה וברצון יזכה לכבוד ולשכר רב [חומת אנך].
לצד הפירוש המקובל, קיימת גישה הפוכה המציגה את העוני והבזיון לא כתוצאה של עזיבת המוסר, אלא דווקא כסיבה לכך. לעיתים, הדלות והמצוקה שאדם סובל מהן עלולות לדחוק אותו לייאוש, להקשות עליו לרסן את מידותיו, ולאלץ אותו לפרוע את המוסר ולעשות מעשים שאינם ראויים [אלשיך, אמרי דעת]. עם זאת, אדם שחי בדוחק ובקשיים, אך מצליח לכבוש את יצרו, שומר על המוסר, מסתיר את דלותו מהבריות ומקבל את ייסוריו ככפרת עוונות, הוא זה שראוי לכבוד האמיתי מאת ה' ומאת בני האדם [אלשיך, אמרי דעת].