מושג העושר מתעתע פעמים רבות, והמציאות החיצונית אינה מעידה בהכרח על מצבו האמיתי של האדם. הפסוק בוחן את הפערים שבין מראה עיניים למציאות, ובין קניין חומרי לקניין רוחני. מבחינה לשונית, המילה מִתְרוֹשֵׁשׁ משמעותה אדם עני ורש [מצודת ציון]. כמו כן, מעניין לשים לב לתחביר הפסוק, שכן בסופו נכתב וְהוֹן רָב במקום הניסוח הצפוי "ולו הון רב" [אמרי דעת].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק עוסק בהעמדת פנים חברתית. המִתְעַשֵּׁר הוא אדם שמתחזה לעשיר ומפגין כלפי חוץ חיי מותרות, אך באמת אֵין כֹּל ברשותו. לעומתו, המִתְרוֹשֵׁשׁ מעמיד פני עני וחי בצמצום, אף על פי שיש לו שפע כלכלי. תופעה זו אינה מוגבלת רק לכסף, אלא חלה גם על חכמה: ישנם אנשים חסרי ידע המשתמשים במושגים גבוהים כדי להיראות חכמים, ולעומתם חכמים אמיתיים המצניעים את תבונתם [רלב"ג, עמנואל הרומי]. להסתרת העושר או החכמה ישנו יתרון מעשי, שכן היא מצילה את האדם מקנאה, מסחיטה ומדרישות של אנשי שררה, צרות שרודפות לרוב את העשירים [רלב"ג, אבן עזרא].
גישה נוספת קוראת את הפסוק כהנחיה מוסרית על הדרך שבה נצבר ההון. אדם המנסה להתעשר בדרכים פסולות, כגון גזל, עושק או הלוואה בריבית, סופו לאבד את נכסיו ולהישאר חסר כול. מנגד, אדם שמוכן לפזר את ממונו ולחלוק אותו עם אביונים, או שמסתפק ברווח מועט מעבודה ישרה, יזכה בסופו של דבר לברכת ה' וישיג הון רב באמת [רש"י, מצודת דוד, חומת אנך].
לצד זאת, יש המפרשים את הפסוק כביטוי לחוסר השליטה של האדם על גורלו. לעיתים אדם עובד יומם ולילה כדי להתעשר או להחכים אך מעלה חרס בידו, בעוד אחר משקיע מאמץ מועט, ובכל זאת זוכה להצלחה כבירה בשל גזירה עליונה או טבע מולד [עמנואל הרומי]. יתרה מכך, עצם המושגים עושר ועוני אינם תלויים בהכרח בכמות הממון שיש לאדם, אלא במצבו הפנימי והמהותי [אלשיך].
ברובד הפילוסופי והעמוק יותר, הפסוק חושף את האשליה שבעושר החומרי. הקשר בין אדם לרכושו הוא זמני ומדומה, שכן הכסף עלול לרדת לטמיון במהלך החיים או לעבור לאחרים לאחר המוות. לכן, מי שצובר נכסים גשמיים רק נראה מתעשר, אך באמת אין לו קניין הדבוק בנפשו. העושר האמיתי מושג דווקא כאשר האדם פועל בחסד ובצדקה. פעולה זו אמנם גורמת לו להיראות כמתרושש בעולם הזה, אך היא קונה לו שלמות ובונה עבורו הון רב ונצחי בעולם הנשמות [מלבי"ם].