חינוך, הדרכה והיכולת לקבל ביקורת הם יסודות מרכזיים בעיצוב אישיותו של האדם. הניגוד הניצב במוקד הדברים הוא בין האדם הפתוח להכוונה ולתיקון מידותיו, לבין האדם הציני והאטום, המסרב ללמוד מטעויותיו.
הביטוי בֵּן חָכָם מוּסַר אָב הוא משפט קצר שחסרה בו מילה מקשרת, ורוב הפרשנים מסכימים כי כוונתו היא שבן חכם שואל, אוהב ומקבל את מוסר אביו [רש"י, עמנואל הרומי, אמרי דעת]. הסיבה שהדגש מושם דווקא על מוסר האב היא שרוב מידותיו של האדם נגזרות מהחינוך שקיבל בביתו [אמרי דעת].
קיימות כמה גישות מרכזיות בקרב הפרשנים באשר לקשר שבין החכמה לבין המוסר. גישה אחת רואה במוסר את הסיבה הישירה לחכמה. טבע האדם נוטה אחר תאוותיו, וכדי לנקות את הנפש ולטעת בה את חוקי החכמה ויראת ה', נדרש חינוך קפדני ורציף מגיל צעיר. לפיכך, הבן הופך לחכם רק בזכות המוסר והגבולות שהקנה לו אביו [רלב"ג, מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים זאת כסימן מעיד, לפיו התנהגותו של האדם בהווה מעידה על עברו. אם אנו רואים אדם חכם, זוהי הוכחה ברורה לכך שספג מוסר, ואם אנו פוגשים לֵץ, שהוא אדם ציני שאינו מתחשב באחרים ומתלוצץ על חוקי החכמה [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם], נוכל להסיק שמעולם לא ספג ביקורת, או שסירב לקבל תוכחה [אלשיך, מצודת דוד, רש"י]. גישה נוספת תולה את מתן המוסר באופיו של הבן מראש: האב מייסר את הבן החכם משום שהוא יודע שיקבל את הדברים, אך נמנע מלגער בבן הלץ מתוך הבנה שהדבר ממילא לא יועיל [אבן עזרא].
ההבדל בין החכם ללץ מתבטא גם ברמת הרגישות והקשב שלהם לביקורת. הבן החכם מסוגל להפיק לקחים ולקבל מוסר אפילו מתוך רמיזה קלה, ואילו הלץ יסרב להקשיב גם כאשר יפנו אליו במילים מפורשות ובגְּעָרָה חריפה [חומת אנך].
מעבר למשמעות הפשוטה של אב ביולוגי, המושג "אב" זוכה להרחבה ומתייחס גם לאב הרוחני, כלומר הרב או המורה. השפעתו של האב הרוחני נחשבת לגבוהה יותר, שכן בעוד האב הביולוגי מביא לעולם את הגוף הפיזי, המורה מעצב את השכל ואת צלם האלוהים שבאדם. ברובד עמוק ופנימי עוד יותר, ה"אב" מסמל את השכל האנושי עצמו; הבן החכם נשמע למוסר השכל וממליך אותו על שאר כוחות הנפש והתאוות, בעוד הלץ הולך בשרירות לבו ומסרב להישמע לקול ההיגיון [עמנואל הרומי].