ההליכה בדרך היושר והמשפט אינה רק בחירה מוסרית, אלא ערוץ ישיר לחיים המעניק הגנה מוחלטת מכיליון פיזי ורוחני. הפסוק משרטט מסלול שבו עשיית הטוב והצדק מובילה את האדם אל יעד של נצחיות, הרחק מן המוות.
הפרשנים מסכימים כי הליכה בְּאֹרַח־צְדָקָה מזכה את האדם בחַיִּים. המושג צדקה מתפרש כאן כצדק ויושר במידות ובדעות [רלב"ג, עמנואל הרומי], או כמצוות שבין אדם למקום [מלבי"ם]. החיים המובטחים להולכים בדרך זו כוללים אריכות ימים בעולם הזה, את חיי הנפש, וכן חיי נצח בעולם הבא [אבן עזרא, רלב"ג, עמנואל הרומי, מלבי"ם]. רובד מעשי ומיוחד מוסיף הפירוש לפיו צדקה מתייחסת לנתינה ממשית לעניים; כאשר אדם פועל בעורמה חיובית כדי לשמור על כבודו של העני – למשל על ידי מתן הצדקה כהלוואה או תשלום מופרז על חפץ כדי שהעני לא יתבייש לקבל את הכסף – הוא קונה לעצמו חיים [אלשיך].
החלק השני של הפסוק, וְדֶרֶךְ נְתִיבָהֿ אַל־מָוֶת, ממשיך את הרעיון. המילה נְתִיבָה משמעותה שביל ומסילה [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכפל הלשון בא להדגיש כי במסלול הצדקה פשוט אין מוות [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ]. כלומר, הצדיק לא יחווה את מות הנפש ולא ימות כדרך שמתים הרשעים [אבן עזרא].
מנגד, יש המזהים הבדלים מהותיים בין סוגי הדרכים המוזכרות בפסוק, ומעניקים להן משמעות רוחנית עמוקה. לפי גישה אחת, בעוד שדרך היא כביש ראשי ואורח הוא שביל צדדי, הנְתִיבָה היא מסלול צר המיועד ליחידי סגולה. בעוד שהאורח הרגיל של קיום המצוות מעניק חיים, הנתיבה מסמלת את דרכם של אנשי מעלה נדירים שהתקדשו עד שנהיו כמלאכים. כאשר אותם יחידים משתלבים בדרך של העליונים, הם מגיעים למצב של אַל־מָוֶת – שלילת המוות לחלוטין והגעה לנצחיות מוחלטת בעודם בחיים, או מיתה בנשיקה [מלבי"ם].
גישה נוספת דורשת את המילה נְתִיבָה מלשון נסתרות, ומפרשת זאת כמתן בסתר. נתינת צדקה באופן סמוי מן העין פועלת ככוח רוחני עוצמתי המציל את האדם באופן ישיר ממוות בעולם הזה [אלשיך].