דרכו של עולם מחייבת את האדם לבחור בין עשייה ממשית ומתמדת לבין רדיפה אחר אשליות ודמיונות. בחירה זו משליכה לא רק על פרנסתו הגשמית של האדם, אלא גם על בניינו הרוחני ועל ייעודו בעולם.
ברמה המעשית, רוב הפרשנים מסכימים כי עֹבֵד אַדְמָתוֹ הוא אדם העוסק בחרישה ובעבודה יצרנית קשה, ובתמורה לכך יִשְׂבַּע־לָחֶם וייהנה מפרי עמלו. לעומתו, וּמְרַדֵּף רֵיקִים הוא מי שרודף אחר דברי הבאי חסרי תועלת או מתחבר לאנשים פוחזים, ואדם כזה הוא חֲסַר־לֵב – כלומר, חסר שכל ודעת, שכן התנהלות זו תוביל אותו בהכרח לחרפת רעב [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד, רלב"ג].
האדם נברא מיסודו כדי לעבוד את האדמה ולחיות מיגיע כפיו [אבן עזרא]. למרות שטבע האדם נוטה לעיתים לעצלות ולמנוחה, עליו להשתמש בכוח השכל והרצון – המכונים כאן "לב" – כדי לגבור על העצלות ולראות את התכלית המפרנסת [מלבי"ם]. גישה מעניינת נוספת מצביעה על סוגיית הכבוד המדומה: ישנם אנשים הנמנעים מעבודת כפיים משום שהם רואים בה פחיתות כבוד, ומעדיפים לרדוף אחר אנשים בטלנים שיעשו את המלאכה עבורם או פשוט לבלות בחברתם. אך המציאות מוכיחה כי מי שמזניח את שדהו מפני כבודו יישאר רעב, ודווקא העבודה העצמית בחלקתו היא המכובדת והראויה [אלשיך]. רדיפת הריקים מתבטאת גם בניסיון להתעשר במהירות ללא עמל אמיתי, בין אם דרך עסקים מסוכנים וחסרי ביטחון, ובין אם דרך גזל, מרמה וציד של אנשים תמימים [מלבי"ם].
מעבר לרובד הגשמי, הפרשנים רואים בפסוק משל עמוק על נפש האדם, המדומה לחלקת שדה שנועדה להצמיח פרי. עבודת האדמה מסמלת את ההתמדה בלימוד התורה ובחזרה עליו פעם אחר פעם כדי שלא ישתכח [רש"י]. כשם שחקלאי מנקה את השדה מקוצים, כך על האדם לעקור מנפשו מידות רעות ותאוות, ולזרוע בה את זרעי החכמה והמוסר. הלחם שבו ישבע הוא המזון הרוחני של השכל והחכמה [מלבי"ם, עמנואל הרומי].
הדיוק במילה אַדְמָתוֹ מלמד שעל האדם להתמקד בתיקון נפשו שלו ובהשלמת שכלו, ולא להתפזר לעניינים זרים של אחרים [עמנואל הרומי]. לעיתים, עבודה רוחנית זו דורשת מהאדם לוותר על כבודו העצמי, לטרוח ולהכניע את גופו כדי לקיים את מצוות ה', בניגוד לאלו הנמנעים מכך בשל הטורח או בשל הרצון למלא את תאוותיהם הפיזיות [אלשיך].
מי שאינו עובד את אדמתו הרוחנית ורודף אחר הבלי העולם הזה, גוזר על עצמו רעבון רוחני. חוסר ההשגה של הנפש ייצור אצלה צער ועינוי תמידי, הדומה לכאבו של בן מלך שגורש מארמונו וגווע ברעב באשפה, בעודו רואה את קרוביו חוגגים ושמחים בטוב לבם. זהו עונשה של הנפש המקצרת בעבודתה, שתישאר רעבה וצמאה בעולם הבא, בעוד הצדיקים שעמלו והכניעו את חומרם ישבעו מטוב ה' [עמנואל הרומי, אלשיך].