ההבדל המהותי בין האמת לשקר טמון במבחן הזמן וביכולת הקיום שלהם. האמת ניחנת ביציבות פנימית ובהמשכיות טבעית, בעוד שהשקר הוא במהותו שברירי, זמני וחסר בסיס [רש"י, ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי].
הפרשנים מבארים את המושג שְׂפַת אֱמֶת כמתייחס לשפתיים הדוברות עדות כנה [אבן עזרא], ומסבירים כי שפתיים אלו תִּכּוֹן לָעַד, כלומר יתבססו ויתקיימו לנצח [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, הביטוי וְעַד אַרְגִּיעָה זוכה למספר גישות פרשניות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מהשורש ר.ג.ע, כלומר השקר מתקיים רק לרגע אחד קצרצר ובסופו הוא כלה והולך [רש"י, מצודת ציון, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, ישנם פרשנים הקושרים את המילה למושגים של מנוחה ושקט. לפי גישה זו, הכוונה היא שהשקר יושתק וירגע [אבן עזרא], או לחלופין, שהשקר מצליח לשרוד רק עד שהאדם עוצר, נח ומתיישב בדעתו לבחון את הדברים בשכלו. ברגע שהאדם מקדיש מחשבה לדבר, השקר נחשף מיד [אלשיך]. דעה נוספת מציעה כי פרק הזמן הקצר שלוקח לאדם לנוח מעמלו, הוא הזמן שבו בעל השקרים ייכרת מן העולם [אמרי דעת].
הפרשנים מדגימים עיקרון זה במספר רבדים. במישור המשפטי והמעשי, הדבר בא לידי ביטוי בעדות: אדם המעיד עדות אמת יוכל להישאל על גרסתו מאה פעמים, ובכל פעם דבריו יהיו עקביים ומדויקים. מנגד, עדות שקר תשרוד רק ברגע האמירה, שכן בכל חקירה נוספת העד ישנה את דבריו, יוסיף או יחסיר פרטים, וסופו של השקר להתגלות [עמנואל הרומי, אלשיך, מצודת דוד].
במישור הפילוסופי וההגיוני, שורת ההיגיון מחייבת שדבר אמת לא ישתנה לעולם [רלב"ג]. כאשר אדם בונה את טענותיו על הקדמות אמיתיות, המסקנות שינבעו מהן יחזיקו מעמד לעד. אך מי שמבסס את דבריו על הנחות יסוד שקריות ומטעות, טיעוניו יקרסו ברגע שחכם יבחן אותם ויבחין בהטעיה [עמנואל הרומי]. בסופו של דבר, האמת הולכת ומתחזקת עם הזמן, בעוד שלשקר "אין רגליים" להישען עליהן, ולכן קיומו מתפוגג במהירות [רש"י, אלשיך].