ההבדל העמוק בין חמלה אמיתית לבין מוסר מעוות ניכר ביחסם של בני אדם אל החלשים והתלויים בהם. אדם ישר ניחן ברגישות פנימית המאפשרת לו להבין את צרכיו של האחר, בעוד שאצל אנשי רשע, גם פעולות הנראות כחמלה נגועות ביסוד של אכזריות.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ מתארות את דאגתו המעשית של הצדיק לצרכיה, תאוותיה ומזונה של בהמתו, כמו גם של בני ביתו. מכיוון שהבהמה אינה יכולה לבקש את צרכיה בפיה, הצדיק שם לב ומתבונן כדי להבין מה חסר לה, ומספק לה את מזונה בזמן הראוי ובמידה הנכונה, תוך הקפדה שלא להכביד עליה במלאכה מעבר ליכולתה. במעשים אלו, הצדיק מחקה את מידותיו של ה' הזן ומפרנס את כל חי [מלבי"ם, עמנואל הרומי, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, וְרַחֲמֵי רְשָׁעִים אַכְזָרִי משמעו שהרחמים של הרשעים הם למעשה אכזריות. גם כאשר נדמה שהרשע מרחם, מדובר בפעולה חיצונית בלבד שאינה נובעת מלב רחום [מצודת דוד, אבן עזרא]. לעיתים, החמלה שלהם נובעת ממניעים אנוכיים לחלוטין; למשל, הם עשויים להאכיל את בהמתם היטב רק כדי שיוכלו להעביד אותה בפרך, או להשאיר אדם בחיים תחת שליטתם רק כדי לנצלו [מלבי"ם]. אפילו כאשר הם מפנקים את חיות המחמד שלהם, עלולה להיות מעורבת בכך התנהגות אכזרית הגורמת להן כאב [ביאור שטיינזלץ]. למעשה, מה שהרשע תופס כרחמנות, נחשב לאכזריות כשהוא נמדד מול מידת הרחמים האמיתית של הצדיק [אמרי דעת].
יש מן הפרשנים המציגים זווית נוספת למערכת היחסים בין רחמים לאכזריות. לעיתים, עצם הרחמנות על אנשים רשעים שחוטאים היא אכזריות כלפי הצדיקים. מנגד, כאשר הצדיק מעניש ומייסר את הרשעים כדי להשיבם מדרכם הרעה, הדבר עשוי להיראות כלפי חוץ כאכזריות, במיוחד כשהוא מפגין רחמים כה רבים כלפי בהמה, אך לאמיתו של דבר זוהי רחמנות אמיתית שנועדה להציל את נפשם [אלשיך, עמנואל הרומי].
רובד פרשני נוסף ומרכזי מפרש את הפסוק על דרך המשל, כאשר בְּהֶמְתּוֹ מסמלת את גופו של האדם ואת הנפש הבהמית שלו, ואילו האדם עצמו מסמל את הנשמה והשכל. לפי גישה זו, הצדיק "יודע" את נפש בהמתו בכך שהוא מספק לגופו רק את המזון והצרכים ההכרחיים לקיומו, ואינו מונע אותם ממנו. יש אף המפרשים את המילה יוֹדֵעַ מלשון ענישה ושבירה, כלומר שהצדיק מכניע את תאוותיו הגופניות ומשעבד אותן לשכלו [עמנואל הרומי, רלב"ג, מלבי"ם]. לעומת זאת, רחמי הרשעים מתבטאים בכך שהם מרחמים על גופם, מפנקים אותו ומספקים לו את כל תאוותיו ללא גבול. רחמנות זו על הגוף היא אכזריות נוראה כלפי עצמם, שכן בכך הם משחיתים ומאבדים את נשמתם הרוחנית ומפסידים את חיי הנצח [רלב"ג, מלבי"ם, עמנואל הרומי, אלשיך].