פסוק זה מעמת בין טבעו החולף של רכוש שהושג במרמה לבין ערכו המקיים והיציב של הון שנרכש ביושר ובעבודה קשה. רוב הפרשנים מסכימים כי נעשה כאן שימוש בעולם הציד כדי להמחיש את ההבדל בין הרמאי לבין האדם הישר.
בחלקו הראשון של הפסוק, לֹא־יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ, הפרשנים נחלקים בהבנת המילה יַחֲרֹךְ, ומתוך כך נגזרות משמעויות שונות לגבי גורלו של הרמאי. הגישה המרכזית מפרשת את המילה מלשון שריפה, צלייה או אפייה על גחלים [מצודת ציון, אמרי דעת]. לפי קו מחשבה זה, הצייד הרמאי לא יזכה ליהנות מפרי עמלו. הוא לא יספיק לצלות ולאכול את הציד שהשיג במרמה, שכן הרכוש יילקח ממנו, ייגזל על ידי אחרים, או שאנשים יזהו את רמאותו ויפסיקו לסחור עמו [רש"י, רלב"ג, אבן עזרא, עמנואל הרומי].
גישה אחרת מתמקדת בפרקטיקה מעולם הציד: ציידים נהגו לחרוך ולשרוף מעט את כנפי העופות שלכדו כדי למנוע מהם לברוח. הרמאי אינו עושה זאת, לעיתים כדי שהעופות ייראו שלמים ויפים וכך יוכל לרמות בקלות את קוניהם. אולם בסופו של דבר, העופות פורשים כנף ובורחים, והרמאי מאבד את הכל. פירוש זה משמש גם כמשל לאדם קמצן הנמנע מלהפריש מהונו לצדקה, ובשל כך מאבד את כל רכושו [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].
לעומת זאת, יש הקושרים את המילה לשורש ח.ר.כ, במשמעות של חלון או חרך. הרמאי, המשיג את הונו בגזל, נאלץ להחביא את שללו ואינו יכול להציג את צֵידוֹ לראווה מבעד לחלון [מלבי"ם]. לחלופין, מרוב תאווה לגזול, הרמאי מציץ מבעד לחרכים ומתעוור מלראות את הסוף הרע המצפה לו [אמרי דעת]. נקודת מבט ייחודית מציג האלשיך, שלוקח את הפסוק לעולם התשובה והכפרה. לדבריו, אדם עלול לחשוב שיוכל לצבור הון במרמה, ואז להשתמש באותו ציד כדי לתת צדקה, מתוך תקווה שזכות המצווה תשרוף ותעלים את עוון הרמייה. על כך עונה הפסוק שהציד אינו יכול לחרוך ולשרוף את העוון, שכן מצווה הבאה בעבירה אינה מכפרת.
חלקו השני של הפסוק, וְהוֹן־אָדָם יָקָר חָרוּץ, מציג את ההיפך המוחלט מהרמאי, וסובב סביב המשמעות הכפולה של המילה חָרוּץ. מצד אחד, מילה זו מתארת אדם ישר, דובר אמת, שקדן ומהיר במלאכתו, המתפרנס מיגיע כפיו ולא ממרמה [רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם, עמנואל הרומי]. מצד שני, חָרוּץ הוא גם כינוי לזהב משובח וטהור [רלב"ג, מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציינים כי תחביר המשפט בחלק זה ניתן לקריאה בכמה אופנים המשלימים זה את זה: הונו של אדם שהוא שקדן וישר, הוא הון יָקָר וחשוב המשתמר לאורך זמן ומוגן מפגעים; או לחלופין, ההון היקר והנכבד של האדם, זה שניתן לדמותו לזהב משובח שאינו מתקלקל, הוא פועל יוצא של היותו אדם חרוץ, ישר ונותן צדקה [מצודת דוד, עמנואל הרומי, ביאור שטיינזלץ, אמרי דעת].