משלי, פרק י״ב, פסוק י״ד

קשר ישיר ועמוק מתקיים בין התבטאויותיו של האדם, הן בדיבור והן במעשה, לבין השכר שיקבל עליהן, וזאת בהנגדה להשלכות של דיבור שלילי.

בחלקו הראשון של המשפט, מִפְּרִי מתנובת פִי־אִישׁ דיבוריו הטובים, יִשְׂבַּע־טוֹב יחזרו אליו ויביאו לו טובה [ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמונח פרי מתייחס לתוצאות של דיבורים חיוביים ומועילים. אלו כוללים עיסוק בתורה, דיבור של צדק, השכנת שלום, תפילה והודאה לה׳ [רש"י, אבן עזרא, עמנואל הרומי]. [מלבי"ם] מציע דימוי לפיו האדם נמשל לעץ, כאשר הדיבור והשכל שיוצאים מפיו הם הפירות שלו. כשם שהפרי מגלה את מהות העץ, כך דברי החכמה משקפים את פנימיותו של האדם ומשביעים את נפשו בשלמות רוחנית.

מעבר לתועלת האישית, לדיבור הטוב ישנה השפעה ישירה על הסביבה. כאשר אדם משתמש בדיבורו כדי ללמד, להדריך או להוכיח את הרבים כך שישובו למוטב, הוא זוכה ליהנות מפירות מעשיהם של השומעים. המעשה הטוב של השומע נחשב גם הוא לפרי פיו של המדבר [אלשיך, חומת אנך, עמנואל הרומי]. שכר זה מתחלק כך שהאדם אוכל מ"פירות" הדיבור ונהנה מהם כבר בעולם הזה, בעוד הקרן והשכר העיקרי נשמרים לו לעולם הבא [רש"י, אלשיך, חומת אנך].

בחלקו השני של הרעיון, וּגְמוּל שכר עבודת יְדֵי־אָדָם, ה׳ יָשִׁיב לוֹ ויחזיר לו את מה שהשקיע [ביאור שטיינזלץ]. המילה הכתובה במקור היא "ישוב", אך היא נקראת כ-יָשִׁיב [מנחת שי].

הפרשנים מזהים כאן קשר של קל וחומר: אם על דיבורים טובים בלבד האדם זוכה לשפע ולטובה, על אחת כמה וכמה שעל מעשים שלמים שיעשה בידיו ובגופו, ה׳ ישיב לו את גמולו הראוי, בין אם לטובה ובין אם לרעה [רלב"ג, מצודת דוד, עמנואל הרומי].

קיים הבדל מהותי בין השובע שמביא הדיבור לבין הגמול על המעשה. בעוד שפירות החכמה והדיבור משביעים את האדם עצמו, מעשים טובים של צדקה וחסד הנעשים בידיים מועילים בעיקר לאחרים. משום כך, ה׳ הוא זה שמתערב ומשיב לאדם את גמולו, כדי שלא יחסר לו דבר בעקבות נתינתו לזולת [מלבי"ם]. יתרה מזאת, השימוש במילה וּגְמוּל יחד עם המילה אָדָם אינו מקרי. המושג גמול קשור תמיד להתפעלות רגשית ולמידות הנפש, כגון רחמים או אהבת הזולת, המניעות את עשיית החסד. מסיבה זו נבחרה המילה אדם, המייצגת את הצד האנושי והרגשי, כדי לרמז שה׳ ישיב לאדם גמול מדויק התואם לא רק למעשה עצמו, אלא גם לתכונת הנפש והרגש שבהם פעל [מלבי"ם].