משלי, פרק י״ב, פסוק ט״ו

טבעו של האדם גורם לו לרוב לבטוח בשיקול דעתו, אך המבחן האמיתי להבחנה בין סכלות לחכמה טמון ביכולת להטיל ספק במראה העיניים ולהקשיב לזולת.

קיים ניגוד חריף בין תפיסת המציאות של האויל לבין זו של החכם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאויל ניחן בביטחון עצמי מופרז ומחזיק מעצמו חכם, ולכן דֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו. מתוך אמונה עיוורת בצדקת דרכו, הוא מסרב להאמין למוכיחים, אינו מבקש עצה, ובעקבות כך ענייניו משתבשים והוא נכשל [רלב"ג, אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מצבו של האויל מדומה לחולה שאינו מודע למחלתו, או לחולה שחושיו השתבשו עליו והמר נדמה לו כמתוק; הוא צועד בדרך עקומה אך משוכנע לחלוטין שהיא ישרה [עמנואל הרומי]. רובד נוסף מלמד כי האויל בוחר בדרך של תענוגות חומריים הנראית ישרה וקלה בטווח הקצר, תוך שהוא מטיל ספק בחוקי החכמה ודוחה את העצה המזהירה אותו כי דרך זו מובילה לאבדון [מלבי"ם].

לעומת זאת, החלק השני של המשפט קובע כי וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם. החכם הוא אדם החוקר, מברר ומוכן תמיד להקשיב לדעת אחרים [ביאור שטיינזלץ]. גם כאשר החכם ראוי ויכול לסמוך על שכלו ודעתו העצמאית, הוא עדיין בוחר להטות אוזן לעצה [רלב"ג].

הפרשנים מדייקים בבחירת המילה לְעֵצָה (אשר מנוקדת בשווא באות למ"ד [מנחת שי]). הניסוח מצביע על כך שהאדם אינו נדרש לשמוע לכל עצה מזדמנת, אלא להאזין לעצת יועץ חכם וראוי [עמנואל הרומי]. יתרה מכך, גם אם אדם סבור שדרכו ישרה, עצם הנכונות שלו להקשיב לזולת כדי להתייעץ ולשקול דעות נוספות מול דעתו שלו כדי לראות את הנולד, היא זו שמסירה ממנו את התואר "אויל" ומזכה אותו בתואר "חכם" [אלשיך]. במובן העמוק, החכם מאמץ את חוקי החכמה אל נפשו ושומע לעצתה, וכך הוא מסוגל לבחור בדרך החיים והאושר הנצחי, גם אם בתחילתה היא נראית קשה ומלאת קוצים, ולא ללכת שולל אחר מה שנראה ישר באותו הרגע [מלבי"ם]. לבסוף, יש המציינים כי לא רק שהחכם שומע לעצה, אלא שעצם ההקשבה לעצת הזולת היא זו שהופכת את האדם לחכם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].