משלי, פרק י״ב, פסוק ט״ו

קרה לכם פעם שהייתם בטוחים לגמרי שאתם צודקים במשהו, אבל בסוף גיליתם שטעיתם? זה בדיוק מה שקורה לאדם טיפש. יש לו המון ביטחון עצמי, והוא בטוח שדֶּרֶךְ אֱוִיל יָשָׁר בְּעֵינָיו, כלומר הוא משוכנע שההתנהגות שלו תמיד נכונה וטובה. בגלל שהוא חושב שהוא תמיד צודק, הוא לא מוכן להקשיב לאף אחד, לא מבקש עזרה, ובסוף הוא נכשל וטועה. הוא דומה לאדם חולה שבטוח שהוא לגמרי בריא, או למישהו שאוכל משהו מר אבל משוכנע שזה מתוק. לעומת זאת, אדם חכם מתנהג אחרת לגמרי. גם אם הוא בעצמו מאוד חכם ויכול להסתדר לבד, הוא תמיד מוכן להקשיב לדעות של אחרים ולבדוק את עצמו. לכן נאמר וְשֹׁמֵעַ לְעֵצָה חָכָם. הוא לא מקשיב לכל דבר, אלא בוחר להקשיב לְעֵצָה טובה של אנשים חכמים. בעצם, הנכונות שלו לעצור, להתייעץ ולשמוע עוד דעות, היא בדיוק מה שהופך אותו לאדם באמת חכם.