הפער העמוק בין אנשי יושר לאנשי עוול אינו מתבטא רק במעשים גלויים, אלא מתחיל כבר ברובד הסמוי של התודעה. עולמם הפנימי של בני האדם נגזר ממצבם המוסרי, ומעצב את האופן שבו הם הוגים, מתכננים ופועלים בעולם.
מַחְשְׁבוֹת צַדִּיקִים מכוונות תמיד לעשיית מִשְׁפָּט – יושר, צדק אמיתי והצלת העשוק מיד עושקו, בעוד שתַּחְבֻּלוֹת רְשָׁעִים מבוססות על מִרְמָה – תכנון מתמיד כיצד להערים ולרמות [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד].
הבדל עקרוני קיים בין אופי החשיבה של שתי הקבוצות. בעוד ש"מחשבה" היא רעיון ראשוני ופשוט העולה בלב, "תחבולה" היא מערכת מורכבת של עצות ותכנונים שלובים זה בזה. הצדיקים הולכים בדרך ישרה, ולכן אפילו מחשבותיהם הראשוניות ביותר הן משפט וצדק, ואין להם כל צורך להסתתר מאחורי תכנונים מסובכים. לעומתם, הרשעים נזקקים להפעיל את שכלם כדי לטוות רשתות מורכבות של תחבולות, במטרה להטות את הדין ולצוד את קורבנותיהם במרמה [מלבי"ם, רלב"ג].
מעבר לכך, מניעיהם של הצדיקים נובעים מכך שהם נושאים את עיניהם אל המשפט של ה' ופועלים מתוך יראה ממנו, בשאיפה לבסס צדק בעולם ולנקום בעוברי עבירה. הרשעים כלל אינם חוששים מכך, וממקדים את מאמציהם בהונאת הבריות [עמנואל הרומי]. שתי קבוצות אלו אינן פועלות בחלל ריק, אלא נמצאות בהתנגשות מתמדת: בעוד הצדיקים חושבים לעשות משפט, הרשעים מתכננים כיצד לרמות אותם, וכאשר המרמה נכשלת, הם אף עלולים לארוב להם כדי לפגוע בהם פיזית [אבן עזרא, עמנואל הרומי].
מנגד, קיימת גישה המפרשת את הפסוק על רקע הפער שבין המראה החיצוני לאמת הפנימית. לפי תפיסה זו, ישנם אנשים הנראים כלפי חוץ כרשעים בשל התנהגות שאינה מובנת לחברה, אך באמת יש בליבם מחשבות צדיקים וכוונתם לטובה. ולעומתם, ישנם אנשים המציגים חזות של צדיקים גמורים, אך למעשה משתמשים בתחבולות של רשעים – צדקתם אינה אלא מרמה מחושבת שנועדה להטעות את רואיהם [אלשיך].