מידת ההערכה והכבוד שאדם זוכה להם בחברה נמדדת על פי מצפנו השכלי והמוסרי. בעוד שהתבונה מרוממת את האדם ומביאה לו תהילה, עיוות של הערכים הפנימיים מוביל בהכרח לביזיון.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי שמו הטוב של האדם ותהילתו נקבעים באופן יחסי למידת שכלו וחכמתו, בין אם היא מרובה ובין אם היא מועטת. השכל הוא הדבר המייחד את האדם ומבדיל אותו משאר בעלי החיים, ולכן מי שקונה חכמה ראוי לשבח על כך שהשיג את הקניין האנושי החשוב ביותר [עמנואל הרומי]. מעבר לכך, השכל הוא כוח עליון ומיוחד בנפש, המאפשר לאדם להשיג אמיתות עמוקות ולהבין את כבוד ה', דברים שאינם ניתנים להשגה באמצעות היקשים הגיוניים פשוטים [מלבי"ם].
לעומת זאת, החלק השני של הפסוק עוסק במי שלבו עקום. המילה ונעוה נגזרת מהשורש המבטא תנועה ונדודים (נע), בדומה למילה "זעווה" הנגזרת מהשורש "זע" [רש"י, מצודת ציון]. חשוב לציין כי הלב בספר משלי משמש כמשכן הדעת והשכל, ולא רק כמשכן הרגשות [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציגים מספר זוויות להבנת מהותו של אותו נעוה לב שזוכה לביזיון: יש המפרשים כי מדובר באדם שלבו נע וסר לחלוטין מדרך התורה והחכמה [רש"י, מצודת דוד]. אחרים רואים בכך עיוות שכלי והגיוני – אדם שטועה בהבנת המציאות ומחזיק בדעות משובשות, ולכן אינו מסוגל לעמוד בוויכוחים מול אחרים, מנוצח בהם וזוכה לבוז [רלב"ג].
מתוך כך, עולה השאלה האם שכל רב מהווה תמיד ערובה לתהילה. חלק מהפרשנים מדגישים כי קיים קשר הדוק בין שני חלקי הפסוק, ויוצרים משוואה הפוכה: כאשר אדם הוא בעל שכל רב אך במקביל הוא רשע ועקום בלבו, שכלו אינו מביא לו תהילה כלל. אדרבה, ככל ששכלו גדול יותר, כך יגדל הביזיון שלו, משום שהוא משתמש בתבונתו כדי להרע [אלשיך]. הלב הוא הכוח השולט בנפש, וכאשר הוא נמשך אחר תאוות ויצרים רעים, הוא משעבד את השכל והופך אותו ליועץ המסייע בהוצאת הרע אל הפועל. במצב כזה של לב מעוות, השכל עצמו הופך לביזיון, שכן הוא משמש כמשרת נרצע לתאוות האדם [מלבי"ם].