הפסוק מציג ניגוד חריף בין השקר המילולי לבין האמת המעשית, וממחיש את היחס של ה' לכל אחד מהם [מלבי"ם]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי שִׂפְתֵי־שָׁקֶר, כלומר שפתיים המדברות כזב, שנואות ונתעבות בעיני ה', בעוד שעֹשֵׂי אֱמוּנָה, אנשי אמת, הם רְצוֹנוֹ – הוא חפץ בהם וקרוב אליהם.
מעבר למשמעות הפשוטה של אמירת שקר, הפרשנים מצביעים על משמעויות ממוקדות יותר. יש המפרשים כי שִׂפְתֵי־שָׁקֶר מתייחסות ספציפית לעד שקר המעיד בבית הדין [אבן עזרא]. אחרים מרחיבים זאת לאדם המבטיח לעשות טובה לחברו או לקיים מצווה ואינו מקיים את הבטחתו, כך שנוצר פער נתעב בין דיבורו למעשיו, והדברים נאמרים מן השפה ולחוץ [מלבי"ם]. שקרים אלו מוגדרים כתועבה מכיוון שהם מביאים לעולם רעות גדולות [רלב"ג].
חלק ניכר מהפרשנים עומדים על כך שהפסוק אינו מסתפק בביטוי "דוברי אמונה" אלא מדגיש וְעֹשֵׂי אֱמוּנָה. מכאן נלמד כי לא די בכך שדבריו של האדם יהיו אמת, אלא עליו לגבות זאת במעשים ולוודא שפעולותיו תואמות את דיבורו [רלב"ג, מלבי"ם, עמנואל הרומי]. בהקשר המשפטי, עושי האמונה הם הדיינים החותרים לאמת ואינם מאמינים לעדי השקר, או עדים המסרבים להעיד שקר [אבן עזרא].
אל מול הגישה השוללת את השקר מכל וכל, מוצגת זווית ייחודית ולפיה לעיתים דווקא שימוש בשקר יכול להיחשב כעשיית אמונה שהיא רצון ה'. הדבר נכון כאשר משנים מן האמת מפני השלום, כדי למנוע מריבות ולבסס אמון בין אדם לחברו או בין איש לאשתו. בדומה לכך, שופטים ומנהיגים המשתמשים בערמה ותכסיסים מול פושעים כדי לדובב אותם, לחשוף את פשעיהם ולעשות בהם משפט, נחשבים גם הם לעֹשֵׂי אֱמוּנָה, שכן מטרתם הסופית היא חשיפת הצדק והאמת [אלשיך].