כבוד מדומה המוביל לעוני ולתלות באחרים, גרוע בהרבה מעבודה פשוטה המעניקה לאדם עצמאות. חכמת החיים דורשת מן האדם להעדיף את המעשה המועיל על פני התדמית החיצונית.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי נִקְלֶה הוא אדם הנוהג בעצמו בשפלות, אינו מתגאה, ואינו מתבייש לעסוק במלאכה פשוטה למחייתו. הצירוף וְעֶבֶד ל֑וֹ מתפרש על פי רוב כמי שנעשה עבד לעצמו, כלומר אדם שמבצע את עבודותיו במשק ביתו ובשדהו במו ידיו מבלי להזדקק לאחרים [רש"י, רלב"ג, אלשיך, מלבי"ם, מצודת דוד, עמנואל הרומי]. לעומת קו מחשבה זה, יש המפרשים את המילים כפשוטן, ומסבירים כי מדובר באדם שנחשב לנחות מבחינה חברתית, אך בפועל יש לו די ממון כדי להחזיק עבד שיעשה את מלאכתו [ביאור שטיינזלץ].
אדם זה עדיף מִמִּתְכַּבֵּד, שהוא אדם המחזיק מעצמו מכובד, וסבור כי גנאי הוא לו לעמול במלאכה שאינה הולמת את מעמדו [רש"י, מצודת דוד]. אותו אדם מעדיף שייעבדו אותו אחרים, או שהוא מקיף עצמו בעבדים ושפחות כדי להפגין שררה [רלב"ג, עמנואל הרומי]. התוצאה של התנהלות זו היא שהוא נותר וַחֲסַר־לָֽחֶם. בשל גאוותו והימנעותו מעבודה, או בשל הוצאותיו המוגזמות על סמלי סטטוס, הוא מאבד את פרנסתו וגווע ברעב.
הפרשנים מצביעים על היפוך היוצרות בין תפיסת החברה למציאות האמיתית. החברה נוטה להעריך את מי שנמנע מעבודת כפיים ולזלזל באדם העובד. אולם, מבחינה שכלית, הקלון של האדם העובד הופך בסופו של דבר לכבוד אמיתי, שכן הוא אינו נזקק לבריות וחי בעצמאות. לעומתו, הכבוד המדומה של העצל סופו להפוך לקלון הגדול מכולם, שהוא הצורך לבקש נדבות מאחרים [רלב"ג, אלשיך, מלבי"ם].
ברובד נוסף, הדברים מתפרשים כמשל לעבודת הנפש ולרכישת חכמה. האדם ה"מתכבד" הוא מי שמתבייש ללמוד מחשש לפגיעה בכבודו, או שהוא רודף אחר קנייני העולם הזה, ובכך נותר חסר לחמה של תורה. לעומתו, ה"נקלה" הוא אדם עניו, המעביד את גופו וכוחותיו למען שכלו ונשמתו, וכך זוכה למזון רוחני ולחכמה [מלבי"ם, עמנואל הרומי].