הניגוד המוסרי והנפשי בין מבקשי הרעה לבין רודפי השלום אינו מתבטא רק במעשיהם, אלא חודר לעומק עולמם הפנימי ומשפיע על עצם יכולתם לחוות שמחה. המילה חֹרְשֵׁי מבטאת מחשבה עמוקה ותכנון בסתר [מצודת ציון, מלבי"ם]. בהתאם לכך, חֹרְשֵׁי רָע הם אנשים המעמיקים לחשוב כיצד להרע לזולת ולעורר מדנים [אבן עזרא].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מציג את ההבדל הפסיכולוגי בין שני סוגי האנשים. מכיוון שחורשי הרע עסוקים במחשבות של תרמית שחייבות להישאר בסתר, לבם מלא תמיד בדאגה, ביגון ובפחד שמא יתגלו מזימותיהם בציבור, ולכן לעולם אין להם שמחה [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם]. לעומתם, יֹעֲצֵי שָׁלוֹם – אנשים האוהבים להיטיב עם הכלל ומבקשים לקיים את החברה – פועלים בגלוי, ביושר ובאמת. הם אינם חוששים לחשוף את צפונות לבם, ולכן זוכים לשמחה אמיתית ונהנים מפרי דיבוריהם [שטיינזלץ, מלבי"ם]. יש המפרשים כי השמחה הקבועה בלב יועצי השלום היא למעשה ביטוי לחכמה ולשלמות פנימית, בניגוד למרמה המושרשת בלב הרשעים וגורמת להם לייעץ תמיד למלחמה ולמריבה [עמנואל הרומי].
זווית נוספת מתמקדת בתוצאת המאבק שבין חורשי הרע ליועצי השלום. כאשר הרשעים זוממים בסתר להפיל את הצדיקים, יועצי השלום מנסים להזהיר את הצדיק ולהצילו. כאשר מזימת הרשעים נכשלת ונשארת רק בגדר מִרְמָה בְּלֶב מבלי לצאת אל הפועל, יועצי השלום מתמלאים בשמחה על כך שהצליחו לסכל את הרעה, אף על פי שלאמיתו של דבר ה׳ הוא שמגן על הצדיק [אלשיך]. מעבר לכך, השמחה נובעת מההבנה שה׳ אינו עוזב את הצדיקים ביד הרשעים, ומזימות המרמה שבות לבסוף על ראשם של חורשי הרע עצמם. כישלון הרשעים ואובדנם מביאים לשמחת ישועה לצדיקים ולעולם כולו [אבן עזרא, רלב"ג].
בסופו של דבר, בעוד הרע והמרמה דבוקים תמיד בלב הרשעים, הצדיקים מרוחקים מכל עוול ואינם מוצאים שום סיבה להכניס עצמם לדבר עבירה, ולכן זוכים שהשמחה תהיה דבוקה בלבם באופן תמידי [אמרי דעת, רלב"ג].