הפסוק מציג ניגוד חריף בין גורלם של הצדיקים לזה של הרשעים, תוך שימוש במונחים מעולם המאורות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההבדל העמוק טמון בעצם השימוש במילים השונות. אוֹר מסמל מקור הארה עצמאי, טבעי, נצחי וגדול כמו אור השמש, בעוד שנֵר הוא כלי מלאכותי, קטן וזמני, התלוי לחלוטין בחומרים גשמיים כמו שמן ופתילה כדי להתקיים [אבן עזרא, מלבי"ם, עמנואל הרומי, ביאור שטיינזלץ].
מתוך הבחנה זו, הפרשנים מסבירים כי האוֹר מייצג את נפש הצדיק או את השגתו השכלית. כיוון שהנפש היא רוחנית ואינה תלויה בגוף, היא ממשיכה להאיר לנצח. השמחה וההארה מגיעות לשיאן לאחר המוות, כאשר מסך החומר מוסר מעל הנפש והיא זוכה לאור זך, טהור ונצחי בגן עדן ובעולם הבא [רלב"ג, מצודת דוד, עמנואל הרומי]. לעומת זאת, הנֵר של הרשעים מייצג את נפשם השקועה בחומר או את הצלחתם הגשמית. ממש כשם שהנר כבה כאשר השמן והפתילה אוזלים, כך הצלחת הרשעים קיימת רק בעולם הזה, ועם מות הגוף מסתיימת הארתם והם נותרים בחשכה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי].
לצד פירוש זה, קיימות גישות נוספות למהות הדימויים. יש המפרשים כי האוֹר הוא אור התורה המשמחת את הלב, ואילו הנֵר של הרשעים מסמל את המצוות המעטות שהם עושים, אשר נכבות ומתבטלות על ידי העבירות שלהם [חומת אנך]. גישה אחרת קושרת את הפסוק לעולם הצדקה, ולפיה אור הצדיקים הוא היצר הטוב השמח בכך שמתן הצדקה מציל את האדם מצרה וממוות. מנגד, נשמת הרשעים נכבית מתוך קנאה ותסכול בראותם כיצד הצדקה פודה את הצדיקים, בעוד אוצרותיהם שלהם אינם מועילים להם [אלשיך].
באשר לביאור פועלי הפסוק, המילה יִשְׂמָח מוסברת כביטוי פיוטי ומושאל. אור בהיר וזורח נדמה כדבר חי ושמח [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], והוא משקף את השמחה שהאדם חש כשהוא יוצא מאפלה לאור גדול, רמז לשכרם של הצדיקים ההולך וגדל [אמרי דעת]. לעומת זאת, המילה יִדְעָךְ מתארת את כיבוי הנר, ומבטאת פעולה של ניתור וקפיצה – זהו הרגע שבו השלהבת קופצת, ניתקת מן הפתילה ונכרתת [רש"י, מצודת ציון]. כיבוי פתאומי זה מסמל את אובדן התחבולות של הרשעים [רלב"ג] ואת מותם בטרם עת [אבן עזרא].