הדיבור האנושי משמש ככלי רב-עוצמה, היכול להיות נשק הרסני של יהירות או מגן בטוח של ענווה ותבונה. הניגוד הקיצון הזה בא לידי ביטוי באופן שבו טיפשים וחכמים משתמשים במילותיהם.
בחלקו הראשון של הפסוק נאמר בְּפִי־אֱוִיל חֹטֶר גַּאֲוָה. המילה חֹטֶר משמעותה מקל, מטה או ענף [מצודת ציון, אבן עזרא]. הפרשנים מציעים מספר דרכים להבנת דימוי זה. יש המסבירים כי הלשון עצמה נמשלה למקל, שבאמצעותו הטיפש מכה ופוגע באחרים בדברי יהירות [אבן עזרא]. אחרים מתארים את הגאווה כדבר הזקוף ובולט כמקל [מצודת דוד], או כענף הצומח ובולט מתוך פיו של הטיפש [מלבי"ם].
מהותה של גאווה זו נובעת ממספר גורמים. הטיפש חש שהוא חכם ומבטא את גדלותו המדומה בדיבוריו, אך חשיפה עצמית זו דווקא מבזה אותו וגורמת נזק לו ולסביבתו [ביאור שטיינזלץ, רלב"ג, עמנואל הרומי]. שורש הבעיה טמון פעמים רבות בגאווה אינטלקטואלית; הטיפש מסרב להיכנע לחוקי החכמה האלוהיים שמעבר להשגתו, ומתגאה בשכלו כאילו הוא חזות הכול [מלבי"ם]. ביטוי מובהק ליהירות זו ניתן לראות בדמותו של פרעה, שהעז לומר "מי ה' אשר אשמע בקולו" [רש"י]. גאווה זו גם גורמת לטיפש לבוז לאנשים ההולכים בדרך הישר וללעוג להם [עמנואל הרומי, אלשיך].
לעומת זאת, החלק השני של הפסוק מציג תמונה הפוכה: וְשִׂפְתֵי חֲכָמִים תִּשְׁמוּרֵם. בעוד פיו של הטיפש מזיק לו, שפתיהם של החכמים משמשות להם כמגן. רוב הפרשנים מסבירים כי השפתיים, כלומר הדיבור השקול, שומרות על החכמים שלא ידברו דברי שטות וגאווה [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], ומונעות מהם להיגרר ולענות ללעג של הטיפשים [אלשיך]. החכמים מדברים מתוך ענווה, פיוס ומוסר, וגישה זו שומרת עליהם ועל סביבתם מכל רע [רלב"ג, עמנואל הרומי]. יכולת זו נובעת מכך שדברי החכמים משקפים דעת אמיתית, המבוססת על אמונה וענווה כלפי החכמה האלוהית, מה שמחסן אותם באופן טבעי מפני הגאווה [מלבי"ם].