החכמה האמיתית מתאפיינת בשלווה פנימית ובביטחון שקט, בעוד שידיעה שטחית מלווה לרוב ברעש ובצורך עז בהכרה חיצונית. ההבדל בין עולמו הפנימי של האדם המבין לבין טבעו הצעקני של הכסיל, חושף את האופן שבו ידע נקלט ומוקרן החוצה.
החלק הראשון של הפסוק קובע כי בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה. המילה תָּנוּחַ מתפרשת כהשכנת שלווה, שקט ורוגע בתוך האדם [רש"י, אבן עזרא, שטיינזלץ]. בניגוד לחכם הרגיל שמכיר את חוקי החכמה אך לא תמיד את סיבותיהם, ה"נבון" מבין דבר מתוך דבר וחודר לעומק הסיבות, ולכן אין לו ספקות [רלב"ג, מלבי"ם]. יש הסבורים כי מדובר באדם שקנה קודם כל את יסודות המדעים וההיגיון, ולכן החכמה העליונה יכולה להתבסס אצלו כראוי [עמנואל הרומי]. אצל הנבון, החכמה מוצאת מנוחה משום שהוא משתמש בשכלו כדי להכניע את יצריו, וכך החכמה שולטת בלֵב – שהוא מרכז הכוח המושל באדם – ללא מלחמות פנימיות [מלבי"ם]. יתרה מכך, הנבון לומד לשמה ואינו מחפש להתגדל או לפרסם את חכמתו למי שאינו ראוי, ולכן היא נותרת שקטה ושמורה בתוכו [מצודת דוד, עמנואל הרומי], מתוך התמדה כנה עד להשגתה המלאה [אמרי דעת].
לעומת זאת, החצי השני של הפסוק מציג תמונה הפוכה: וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדֵעַ. השימוש במילה בְקֶרֶב לעומת "בלב", מלמד שאצל הכסיל החכמה אולי נמצאת בפנים, אך היא אינה שולטת בו, שכן התאוות והיצרים הם אלו שמנהלים את ליבו [מלבי"ם].
הפרשנים מציעים מספר כיוונים להבנת המילה תִּוָּדֵעַ:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכסיל ממהר לפרסם ולהודיע לכל עבר את מעט החכמה שיש בו. היות שהחכמה אצלו מועטה ואינה ממלאה את פנימיותו, היא "מרעישה" ומתבלטת, בדומה למטבע בודד המקשקש ברעש בתוך כד ריק. הכסילים מכירים את החכמה באופן שטחי בלבד, כמו אדם שיודע רק את שמו של חברו אך לא את מהותו האמיתית [אמרי דעת].
גישה שונה מפרשת את המילה תִּוָּדֵעַ מלשון שבירה, עונש והכנעה. על פי פירוש זה, החכמה האמיתית מושפלת ונשברת כשהיא מגיעה לסביבת כסילים, משום שהם בוחנים דברים רק על פי מראית עין ונוטים להשתמש בידע לרעה [אלשיך, אבן עזרא, עמנואל הרומי]. מתוך כך, יש שלומדים מהפסוק עצה מעשית לחכם: כאשר הוא נמצא בין כסילים המבזים את החכמה, עליו לשים מחסום לפיו ולתת לחכמתו תָּנוּחַ בתוכו בשתיקה, כדי שלא תתבזה ותישבר ביניהם [אלשיך].
כיוון נוסף רואה בפסוק תיאור של יחסי מורה ותלמיד או הפצת ידע. החכמה העמוקה של הנבון כה גדולה, עד שהיא פורצת החוצה ונודעת אפילו לכסילים, כדי שיבינו כמה הם חסרים או כדי שילמדו ממנה [אבן עזרא, שטיינזלץ]. בהקשר זה, הפסוק בא להרגיע את החכם המאציל מחכמתו לאחרים: עליו לדעת שגם כאשר חכמתו תִּוָּדֵעַ ומועברת לאלו שעדיין חסרים אותה, היא אינה נגרעת ממנו, אלא תמשיך לתָּנוּחַ ולהישאר בשלמותה בנפשו [עמנואל הרומי].