מצבו הנפשי והרגשי של האדם מקרין באופן ישיר על חוסנו הפיזי. קיימת הקבלה חדה בין שני מצבים קוטביים בנפש, שלווה פנימית מול צרות עין וכעס, לבין האופן שבו כל אחד מהם משפיע על הגוף, החל מהבשר ועד לעצמות.
בחלקו הראשון, חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא, מוסכם על רוב הפרשנים כי הלב משמש כמקור של חיים ובריאות לגוף כולו. המילה מַרְפֵּא מוסברת כפועל, כלומר הלב הוא זה שמרפא את הבשר ומעניק לו חיים [מלבי"ם]. גישה נוספת מפרשת את המילה מַרְפֵּא מלשון רפיון, שחרור והרפיה [מצודת ציון]. לפיכך, מדובר באדם בעל לב טוב, שמח ושלו, הנקי ממידות רעות ומתאוות מוגזמות [אבן עזרא, אמרי דעת]. זהו אדם שמעביר על מידותיו, אינו נוטר טינה, מרפה מכעסו, אינו חומד את רכושם של אחרים ומביא חיים לבריותיו של ה׳ [רש"י, רלב"ג, עמנואל הרומי]. היעדר הדאגה והימנעות ממחשבות על נקמה מעניקים לגופו חיוניות ובריאות איתנה [מצודת דוד, שטיינזלץ].
לעומת זאת, החלק השני מציג את ההרס שזורעת המידה ההפוכה: וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה. הקִנְאָה מפורשת ככעס, חמה וטינה [רש"י, מצודת ציון], או כצער מתמשך על טובתם של אחרים [עמנואל הרומי]. בעוד שהלב בטבעו מזרים חיים לגוף, הכנסת הרהורי קנאה לתוכו משבשת לחלוטין את פעולתו החיובית [אלשיך, מלבי"ם]. מאחר שהטובה שיש לאנשים בעולם היא תמידית, גם צערו ודאגתו של המקנא אינם פוסקים לעולם. מתח תמידי זה אינו פוגע רק בבשר, אלא מחולל תהליך עמוק והרסני של ריקבון בעצמות, המפורר את עצמיותו וכוחו הפנימי של האדם ומכלה את גופו [עמנואל הרומי, מצודת דוד, שטיינזלץ].