רגשות האדם מורכבים, והבעות חיצוניות של עליזות אינן משקפות בהכרח שלווה פנימית אמיתית. לעיתים קרובות, הצחוק משמש מסווה לכאב עמוק, או שסופו להוביל לעצב בשל טבעו הזמני והמתעתע. פירוש זה מתקשר לפסוק הקודם בספר משלי, העוסק בדרך הנראית לאדם ישרה אך למעשה מובילה למוות; בדומה לכך, כשם שאדם עלול לטעות בבחירת דרכו, כך הוא עלול ללכת שולל אחר אשליית הצחוק והשמחה [עמנואל הרומי, אמרי דעת].
הפרשנים מצביעים על פער פסיכולוגי עמוק בין החוץ לפנים. קיים הבדל מהותי בין שְׂחֹק, המבטא פעולה חיצונית, לבין שִׂמְחָה, שהיא רגש פנימי בלב. אדם, ובפרט כסיל, עשוי לצחוק כלפי חוץ ולהיראות כמי שהשעה משחקת לו, אך באותו זמן ממש יִכְאַב־לֵב, שכן ליבו יודע את מרירות נפשו וחש בתת־מודע שסופו רע [מלבי"ם]. יתרה מכך, כאשר אדם שרוי בצער או בדיכאון, הכאב הפנימי ממשיך להתקיים גם ברגעי הצחוק, והעצב נוטה להתפרץ מיד לאחר שהשמחה שוככת [ביאור שטיינזלץ].
מעבר למסווה הפסיכולוגי, ההתמכרות לצחוק ולבטלה גובה מחיר רוחני ואינטלקטואלי. גם אם ריבוי השחוק אינו כרוך בעבירה ישירה על מצוות ה׳, הוא מונע מן האדם להגיע לשלמות שכלית. לכן, כאשר יגיע עת מתן השכר והאדם יבין כי כילה את זמנו לריק, ליבו יכאב [רלב"ג, מצודת דוד]. בנוסף, השמחות החומריות של העולם הזה הן זמניות מטבען, ואובדנן הבלתי נמנע מותיר את האדם בעצב [עמנואל הרומי]. בראייה רחבה יותר של שכר ועונש, ה׳ אומנם מאפשר לרשעים לשחוק בעולם הזה, אך עתיד ליבם לכאוב לעתיד לבוא [רש"י].
לצחוק מופרז ישנן גם השלכות מעשיות ופיזיות. השחוק עלול לעורר סערה פיזית בגוף המכאיבה ללב, וברמה החברתית הוא עלול להידרדר בקלות לריב, למדון ואף לשפיכות דמים [עמנואל הרומי, אמרי דעת].
לאור סכנות אלו, דרכו של הצדיק שונה. גם בעת שמחה, הצדיק מקפיד שלא לשקוע בשחוק מוחלט, אלא שומר בליבו מעט מרירות וכאב מתוך זהירות, פן השמחה תגרור אותו לדרכים רעות. בזכות זהירות זו, ה׳ הופך את דאגתו לשמחה גדולה ומונע ממנו להגיע לדרכי מוות [אלשיך].
בסופו של דבר, המילה תוּגָה משמעותה יגון ועצבון [מצודת ציון]. הצירוף וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה מלמד כי סופה של אותה שמחה מדומה יהיה עצב, כאשר מבחינה לשונית המילה "ואחריתה" מקדימה ומתייחסת לשמחה המוזכרת מיד אחריה [עמנואל הרומי, אמרי דעת].