משלי, פרק י״ד, פסוק כ״א

הפסוק מעמיד ניגוד בין יחס של זלזול והתנשאות כלפי הזולת, לבין יחס של חסד וחמלה כלפי החלשים.

החלק הראשון של הפסוק קובע כי מי שבׇּז־לְרֵעֵהוּ הוא חוֹטֵא [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. רוב הפרשנים מסבירים שזלזול בזולת נובע מתכונות נפש פגומות ומגאווה [רלב"ג]. אדם המבזה את חברו חוטא בסכלות, שכן הוא רואה את עצמו כעליון ומתעלם מחסרונותיו שלו בעבודת ה'. אדם חכם, לעומת זאת, מתמקד בחובותיו כלפי הבורא ומניח שחבריו טובים ממנו, ולכן מכבדם במקום לזלזל בהם [עמנואל הרומי]. חטא זה מאפיין לעיתים אנשים עשירים הבוטחים בממונם ונמנעים מלחלוק כבוד לקרוביהם הדלים. יחס כזה פוגע בסופו של דבר בחוטא עצמו, שכן ביום צרה הוא ימצא את עצמו ללא עזרה מצד אלו שזלזל בהם [אמרי דעת]. יתרה מכך, החטא אינו מתבטא רק בפגיעה מילולית גלויה; גם מי שבז לחברו רק בליבו ואינו מחשיב אותו, עובר על המצווה לאהוב את הרע כפי שהוא אוהב את עצמו [אלשיך].

גישות נוספות מציעות שזהו חטא לבזות אדם על פגם שקיים גם באדם המבזה עצמו. ברובד האלגורי, יש המפרשים את המילה לְרֵעֵהוּ כרמז ליצר הרע שאותו אכן ראוי לבזות, או כרמז לכוחות הגוף הפיזיים, שאמנם נחותים מהשכל אך אין למנוע מהם את צרכיהם ההכרחיים [עמנואל הרומי].

לעומת החוטא, החלק השני של הפסוק משבח את מי שוּמְחוֹנֵן, כלומר מגלה רחמים, אהבה ועושה חסד עם הזולת [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המילה בפסוק נכתבת כעניים אך נקראת כעֲנָוִים [מנחת שי]. שילוב זה מלמד על טיב החסד: בניגוד לאדם המחלק את כספו לאנשים המחניפים לו בפרהסיא, החסד של האמת מופנה כלפי הענווים והעניים שמתביישים לבקש עזרה [אלשיך]. ברובד האלגורי, העֲנָוִים מסמלים את כוחות השכל והרוח באדם, שראוי לטפחם [עמנואל הרומי].

אדם שנוהג כך, אַשְׁרָיו – הוא מאושר ומבורך [ביאור שטיינזלץ], ויזכה להיות מהולל בפי אנשים מאושרים אחרים [אבן עזרא].