משלי, פרק י״ד, פסוק כ״א

אדם אשר בׇּז־לְרֵעֵהוּ מתוך גאווה ותחושת עליונות הוא חוֹטֵא, שכן הוא מתעלם מחסרונותיו בעבודת ה', פוגע במצוות אהבת הזולת ועלול להיוותר ללא סיוע ביום צרה. לעומתו, אדם וּמְחוֹנֵן מגלה רחמים, אהבה וחסד כלפי החלשים. השילוב בפסוק בין הכתיב עניים לקרי עֲנָוִים מלמד כי חסד אמיתי מופנה כלפי הדלים המתביישים לבקש עזרה, ולא כלפי אנשים המחניפים בפרהסיא. אדם הנוהג כך, אַשְׁרָיו, שכן הוא יהיה מאושר, מבורך ומהולל בפי אחרים.