החברה האנושית מעצבת את אישיותו ואת התפתחותו השכלית של האדם. בחירת הסביבה הנכונה היא קריטית, ולעיתים ההתרחקות מהשפעות שליליות חשובה אף יותר מחיפוש אחר חברה חיובית, שכן המפגש עם איוולת מהווה סכנה ישירה לחכמתו של האדם.
ההוראה לֵךְ מִנֶּגֶד משמעותה להתרחק אל עבר הצד השני ולשמור על מרחק [מצודת ציון, אבן עזרא]. כאשר אדם רואה כסיל, עליו לחצות את הדרך ולנתק עמו מגע לחלוטין, שכן פגישה כזו לא תועיל לו בדבר [ביאור שטיינזלץ]. ההתרחקות נדרשת כדי למנוע הידבקות במידותיו הרעות של הכסיל [אמרי דעת, עמנואל הרומי], שאותו ניתן לראות גם כמשל ליצר הרע הפועל באדם [עמנואל הרומי]. ישנה הבחנה עמוקה בין "לץ" לבין אִישׁ כְּסִיל. בעוד שהלץ עשוי לזלזל בחכמה עיונית משום שאינו מוצא לה הוכחות, הוא אינו מתנגד לדעת ברורה. לעומתו, הכסיל בוחר לשנוא את הדעת משום שהיא דורשת ממנו לרסן את תאוותיו. לכן, בעוד שעם לץ אולי ניתן לבוא בדברים, מחברתו של הכסיל חובה להתרחק [מלבי"ם].
לגבי חציו השני של הפסוק, וּבַל־יָדַעְתָּ שִׂפְתֵי־דָעַת, קיימות מספר גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. הגישה המרכזית מפרשת מילים אלו כתוצאה ההרסנית של ההתחברות לכסיל. אם אדם ישהה במחיצתו, סופו שילמד ממעשיו, יאבד את חכמתו ולא ידע עוד דעת [רש"י, רלב"ג, מצודת דוד, עמנואל הרומי]. אף הדעת שכבר קנה האדם לעצמו תישכח ממנו, והוא יתנכר אליה כאילו מעולם לא ידעה, משום שייגרר אחר תאוות הכסיל [מלבי"ם].
גישה נוספת רואה במילים אלו אזהרה המרחיבה את מעגל ההתרחקות. האות ו"ו במילה וּבַל משמשת כאן במובן של "או" [מצודת ציון]. כלומר, התרחק מן הכסיל, והתרחק גם מאדם שאינך מזהה בו דעת בבירור [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, עמנואל הרומי].
לצד גישות אלו, ישנם פרשנים המציעים הדרכות מעשיות למצבי ספק או עימות. אם האדם אינו בטוח עדיין אם העומד מולו הוא כסיל או לא, עליו לשתוק ולשמור על פיו עד שיעמוד על טיבו [עמנואל הרומי]. בנוסף, ההתרחקות נחוצה במיוחד כאשר האדם עצמו אינו בעל דברים היכול לנצח את הכסיל בוויכוח [אמרי דעת]. מנגד, מוצגת גם זווית ייחודית הקוראת לאדם לא להתבייש מחוסר ידיעה דווקא בחברת חכמים; ההודאה של האדם באומרו שאינו יודע (וּבַל־יָדַעְתָּ), נחשבת כשלעצמה לביטוי של חכמה ודעת (שִׂפְתֵי־דָעַת) [אלשיך].